הסיפור

כי יש סיפור מעשה:
"פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והתאמץ בתחבולותיו לתפוס אותה, עד אשר הצליח ותפס אותה. פעם אחת חלם המלך שהיא הרגה אותו. הוא התעורר מהחלום, ונכנס החלום בלבו. וקרא לכל פותרי החלומות, והם פתרו לו את החלום כפשוטו – שהיא תהרוג אותו. ולא ידע המלך מה לעשות לה:
יהרוג אותה? – צר לו.
יגרשה ממנו? – זה חרה לו, כי אחר ייקח אותה. וזה חרה לו מאוד, כי הוא התאמץ להשיגה כל כך. וגם אם יגרש אותה ותגיע אל איש אחר – עדיין יוכל להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו.
ישאירה בביתו? – הוא מתיירא מן החלום. ולא ידע המלך מה לעשות לה.
בינתיים התקלקלה אהבתו אליה לאט לאט בשל החלום. ובכל פעם התקלקלה האהבה יותר ויותר. וכן היא – אהבתה אליו התקלקלה בכל פעם יותר ויותר, עד שהפכה האהבה לשנאה, וברחה ממנו.
שלח המלך שליחים לחפש אותה, ובאו ואמרו לו שהיא נמצאת ליד המבצר של מים. כי יש מבצר של מים, ושם יש עשר חומות זו לפנים מזו, וכולן עשויות מים. וגם הקרקע שהולכים עליה שם בתוך המבצר – היא גם כן של מים. וכן יש שם אילנות ופֵרות – הכול עשוי מים. ואת יפי המבצר וגודל הפלא של המבצר אין צורך לספר, כי בוודאי הוא חידוש נפלא מאוד.
ולהיכנס אל המבצר – אי אפשר, כי מי שייכנס אליו יטבע, מאחר שהוא כולו עשוי מים.
ובת המלכה הנ"ל, כשברחה הגיעה עד המבצר. והייתה הולכת שם סביב המבצר של מים, ואמרו למלך שהיא הולכת שם סביב המבצר.
והלך המלך עם חייליו לתפוס אותה. כשראתה זאת בת המלכה, החליטה שתרוץ לתוך המבצר, כי היא מעדיפה לטבוע במים מאשר שיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו, וגם אולי תינצל ותצליח להיכנס לתוך המבצר של מים הנ"ל.
כשראה המלך שהיא בורחת אל המים ציווה לירות בה, ואם תמות – תמות. והיו יורים בה, ופגעו בה כל עשרת מיני החצים המשוחים בעשרת מיני הרעל כנ"ל. והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו. ועברה דרך השערים של חומות המים – כי יש שם שערים באלו החומות. והיא עברה ונכנסה אל כל עשר החומות של מבצר המים, עד שהגיעה אל תוכו, ונפלה שם והתעלפה.
ואני יכול לרפא אותה.
כי מי שאין בידו את כל עשרת מיני הצדקה הנ"ל – אינו יכול לעבור את עשר החומות הנ"ל, כי יטבע שם במים.
והמלך וחייליו רדפו אחריה וטבעו במים. ואלו החומות של מים הם גלי הים, שעמדו כחומה. והרוחות הן המעמידות את גלי הים ומרימות אותם. והגלים הם החומות העומדות שם תמיד, אך הרוחות הן המעמידות ומגביהות את הגלים.
ואני יכול להיכנס לתוך כל עשר חומות המים הנ"ל.
ואני יכול לחזור ולמשוך מבת המלכה הנ"ל את כל עשרת מיני החצים.
ואני יודע את כל עשרת מיני הדופק על ידי עשר האצבעות. כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות יודעים דופק מיוחד.
ואני יכול לרפא אותה על ידי כל עשרת מיני הנגינה, ועל כן אני יכול לרפא אותה.
ואם כן, יש לי כוח כזה בידי. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה."
והייתה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד.

---

על הסיפור

התמונה האחרונה בסיפור הקטוע מזכירה את הכניסה של עם ישראל אל ים סוף ואת הגלים הניצבים כחומות של מים, ומטביעים בתוכם את המלך האכזר.
עלילות המעשה משבעת הקבצנים לא באות לסיומן ולסיכומן –
נותר לנו רק לדמיין איזו מתנה היה מביא הקבצן החיגר ואיזה סיפור היה מספר. איננו יודעים כיצד הסתיימו חגיגות החתונה של הילד והילדה שאבדו, איננו יודעים מה עלה בגורלו של בן המלך החכם שהתפקר והתחזקה אצלו האפיקורסות, ועם זאת חש צער עמוק על כך. הסיפור שנועד ללמד אותנו "איך היו שמחים" נשאר חלקי, למרבה הצער.
היעדרו של סיום מותיר אותנו עם החידתיות של הסיפורים, החידתיות של הקשר בין המגבלה הגופנית של הקבצן ובין המתנה שהוא מביא לחתונה ובין הסיפור שהוא מספר. ובכל זאת, יש בסיפורים משהו שובה לב, דווקא בחידתיות שלהם, בלשון המצחיקה והמשונה שחוזרת על עצמה פעם ועוד פעם, במקטעי הסיפור דמויי החלום, הנעים ומתפתחים לפי היגיון פנימי משל עצמם.
פגשנו בזקנים שהם צעירים ובצעירים שהם זקנים, בגנן שגנו מעניק חיים טובים, בלב ובמעיין המתגעגעים זה אל זה אך אינם יכולים להיפגש, בזוג ציפורים שנפרד וקול גִּעְגּוּעָן מדיר שינה מעיני שתי מדינות, בעץ שנמצא בשום-מקום ותחתיו משחקות כל החיות יחדיו, בבת מלכה הלכודה במבצר עשוי מים; כל אלו מצטרפים ומעניקים "הסכמה" למתנותיהם של הקבצנים, ואילו מתנות מופלאות אלו – חיים-ארוכים, חיים-טובים, חידות ושירים נפלאים שבהם מצויות כל החכמות, קול נפלא שיכול לחקות את כל הקולות אך אינו מוציא הגה בהבלי העולם, יכולת פלאית של "מועט המחזיק את המרובה", ידיים המסוגלות לתת,לרפא ולהציל.
אולי איננו יודעים בדיוק "איך היו שמחים", וכיצד הופכים עצבות לשמחה, אולם נחשפנו לכמה פיסות חכמה נסתרות ומסקרנות החבויות בתוך מעשיות פלאיות ומיוחדות מאין כמותן.