הסיפור

סיפר רבי נחמן מבּרֶסלַב:
בשנת תקס"ט, ביום ראשון של חנוכה, אחר הדלקת נר חנוכה, בלילה, נכנס אורח לבעל הבית ושאל אותו: "מאין פרנסתך?"
השיב לו: "אין לי פרנסה קבועה בביתי, רק מחייתי מן הציבור."
שאל האורח: "מה אתה לומד?" והשיב לו. והיו משוחחים זה עם זה, עד שנכנסו בתוך שיחה ודברים היוצאים מן הלב. והתחיל בעל הבית להשתוקק ולהתגעגע מאוד – איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר נעלה שבקדושה. אמר לו האורח: "אני אלמד עמך."
תמה בעל הבית, והתחיל לחשוב – אולי אינו בן אדם כלל, אך ראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם.
מיד התחזקה האמונה שלו באותו אורח והתחיל לקרוא לו "רבי", ואמר לו: "קודם כול אני מבקש ללמוד ממך איך להתנהג בך בכבוד. ולא שארצה לפגוע בכבודך, אלא שבן אדם קשה לו להיזהר לגמרי כראוי, ועל כן אני רוצה שתלמדני איך לנהוג בך בכבוד."
והשיב לו: "כעת אין לי פנאי. בזמן אחר אבוא אליך ואלמדך דבר זה. וכעת אני צריך ללכת מכאן."
אמר בעל הבית: "גם דבר זה אני צריך ללמוד ממך – כמה אני צריך ללוות אותך?"
ואמר לו: "עד אחר הפתח."
חשב בעל הבית: "איך אצא עמו? כי כעת אני עמו בין הבריות, ואם אצא עמו לבדו – מי יודע מי הוא?" פנה ואמר לאורח: "אני מפחד לצאת עמך." השיב לו: "אם יכול אני ללמוד עמך, גם עתה – אם ארצה לעשות לך איזה דבר, מי ימנע בעדי?" ויצא עמו מן הפתח. מיד חטף אותו והתחיל לפרוח עמו, והיה קר לו. ולקח מלבוש ונתן לו. ואמר לו: "קח את המלבוש וייטב לך, ויהיה לך אכילה ושתייה וכל טוב, ותשב בביתך." ופרח עמו.
בתוך כך הסתכל, והנה הוא בביתו. ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו, אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם, ואוכל ושותה כאחד האדם.
בתוך כך הסתכל, והנה הוא פורח כמקודם. וחזר והסתכל, והנה הוא בביתו. חזר והסתכל – והנה הוא פורח. וכך היה מתנהג זמן רב.
אחר כך הוריד אותו בין שני הרים בגיא, ומצא שם ספר, והיו בו צירופי אותיות: א' – ז' – ח' הוא ד', וכולי. והיו מצוירים בספר כלים, ובתוך הכלים היו אותיות. גם היו בתוך הכלים האותיות של הכלים, שיכולים לעשות על ידן את אלו הכלים, והיה לו חשק רב ללמוד את הספר.
בתוך כך הסתכל, והנה הוא בביתו. חזר והסתכל – והנה הוא שם.
וחשב לעלות אל ההר, אולי ימצא שם איזה מקום יישוב. וכשבא אל ההר ראה שעומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב. ועל הענפים תלויים כלים, כמו הכלים המצוירים בספר. ובתוך הכלים היו כלים, שבהם עושים את אלו הכלים. והיה חפץ לקחת משם את הכלים, ולא היה יכול, כי הסתבכו הכלים שם בין הענפים המעוקלים בעקמומיות.
בתוך כך הסתכל, והנה הוא בביתו.
והתפלא מאוד – מה זה שהוא פעם כאן ופעם שם? והיה חפץ לספר זאת לבני אדם, אך איך מספרים פלא כזה לבני אדם, דבר שאין ראוי להאמין לו?
הסתכל מן החלון, וראה את האורח הנ"ל, והתחיל לבקש ממנו מאוד שיבוא אליו. ואמר לו האורח: "אין לי פנאי, כי אני הולך אליך." אמר לו: "זה בעצמו פלא בעיני. הרי אני כאן, ואיך זה שאתה הולך אליי?"
השיב לו: "בשעה שהסכמת ללכת עמי ללוות אותי מן הפתח לקחתי ממך את הנשמה, ונתתי לה לבוש מגן עדן התחתון, והנפש-רוח נשאר אצלך. ועל כן, כשאתה מכוון את מחשבתך לשם – אתה שם, ואתה מושך הארה משם אליך. וכשאתה חוזר לכאן, אתה כאן".
–
ואיני יודע מאיזה עולם הוא.
מעולם טוב הוא בוודאי.
ועדיין לא נגמר ולא הסתיים.

---

על הסיפור

בשיאו של הסיפור, נמצא בעל הבית בו בזמן בשני מקומות. הוא גם בעולם הארצי, שבו הוא מוצא את עצמו יושב בביתו עם אנשיו, אוכל ושותה, ובו בזמן הוא גם בעולם מיסטי מופלא, שבו הוא פורח באוויר, מגלה ציורים בעלי משמעות מיסטית בתוך ספר, ומוצא אילן של זהב ובו הכלים שראה בציור.
מי שהביא אותו למצב זה הוא האורח המסתורי, שכבר מתחילת הסיפור מבין בעל הבית שאין זה אדם רגיל, ואולי אף לא אדם כלל. פתח הבית – נקודת המעבר בין הבית והחלל שמחוץ לו – מופיע בסיפור כנקודה שבה מתחולל הפיצול בנפשו של בעל הבית. כפי שמוזכר בפתיחת הסיפור, האירוע התרחש בלילה שלאחר הדלקת הנר הראשון של חנוכה, שנוהגים להדליק בפתח הבית.
חיזיון זה, המנוסח כמין יומן שנכתב בידי ר' נחמן מברסלב, זכה לפירושים רבים, והוא מאפשר הצצה לנפשו המיוחדת של ר' נחמן. נוסף לכך, ייתכן כי הסיפור הוא משל לכל אירוע מיסטי, ולכל חיזיון או התגלות.
בעל הבית שבסיפור הוא ככל הנראה בן דמותו של ר' נחמן, שהתפרנס "מן הציבור" ולא כבעל מלאכה. ר' נחמן מתאר בחיזיון זה התגלות של "אורח", ישות עליונה שבעזרתה הגיע אל מצב התודעה המפוצל המתואר בסיפור.
ההתגלות המיסטית שבסיפור מופיעה כאירוע מטריד ומבלבל, שבו אישיותו של בעל הבית מאבדת את אחיזתה הברורה במציאות המוכרת, והוא אינו יודע היכן הוא נמצא ואיך לפרש את האירועים המתרחשים בנפשו.
בסוף הסיפור מעניק האורח פשר מסוים לאירועים, והוא מזכיר את ההבדל שבין החלקים השונים שמהם מורכבת נפש האדם על פי תורת הקבלה – נפש, רוח ונשמה. שני החלקים הנמוכים יותר – הנפש והרוח – נותרו בעולם הארצי, והחלק העליון יותר – הנשמה – כבר "מושכת הארה" ונמצאת בקיום עליון ורוחני, המתואר כ"גן העדן התחתון".
בסיום הסיפור ר' נחמן מעיד כי המצב טרם נגמר, אך למרות הכול מדובר באירוע חיובי וטוב.
תיאור מיסטי זה יכול להיות משל גם ליכולתו של האדם למצוא את עצמו בו בזמן בשני "עולמות" שהוא שרוי בהם, והפער שביניהם מטריד את מנוחתו, אך גם מפרה אותו ומסעיר את רגשותיו.