הסיפור

רבי נחמן מבּרֶסלַב ענה ואמר:
בדרך למדבדיבקה סיפרתי מעשה, שכל מי ששמע אותו היה לו הרהור תשובה. וזהו המעשה:
מעשה במלך אחד שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משתעשע עמה מאוד.
יום אחד היה עמה יחד ונעשה הוא ברוגז עליה. ונזרק מפיו דיבור: "שהלא-טוב ייקח אותך."
בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצטער מאוד, והלך לבקשה אנה ואנה.
ראה המשנֶה למלך שהמלך מצטער מאוד, וביקש שייתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות הדרך, והלך לבקשה. והיה מבקשה זמן מרובה מאוד עד שמצאה. וכך היה הדבר –
תחילה הלך אנה ואנה זמן רב במדבריות, בשדות וביערות, והיה מבקשה זמן רב מאוד.
והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד ההולך אל הצד ופורש מדרך המלך. חשב – כיוון שאני הולך זמן רב כל כך במדבר, ואיני יכול למצוא אותה – אלך בשביל הזה ואולי אבוא אל מקום יישוב. והיה הולך זמן רב.
אחר כך ראה מבצר, וחיילים רבים עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומהודר מאוד עם החיילים שסביבו. והיה מתיירא מפני החיילים, שלא יניחו לו להיכנס. חשב: אלך ואנסה.
והשאיר את הסוס והלך למבצר. והיו החיילים מניחים לו להיכנס ולא עיכבו אותו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב. ובא אל היכל אחד, וראה שישב שם המלך עטור בכתר וחיילים רבים סביבו וגם מנגנים לפניו בכלי נגינה, והיה שם נאה ויפה מאוד. והמלך וכל שאר הנמצאים שם לא שאלוהו דבר כלל.
וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בפינה, לראות מה נעשה שם. וראה שהמלך ציווה להביא את המלכה. והלכו להביא אותה, והיו שם רעש והתרגשות ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים כי הביאו את המלכה. והעמידו כיסא עבורה והושיבו אותה אצל המלך. והיא הייתה הבת-מלך הנ"ל. ראה אותה המשנה למלך והכירה.
אחר כך הציצה המלכה, וראתה אדם אחד שוכב בפינה, והכירה אותו. ועמדה מכיסאה והלכה לשם, ונגעה בו ושאלה אותו: "האם אתה מכיר אותי?" והשיב: "כן. אני מכיר אותך. את היא הבת-מלך שאבדה." אחר כך שאל: "איך הגעת לכאן?" והשיבה: "כיוון שאבי המלך נזרק מפיו הדיבור הנ"ל. וכאן, מקום זה הוא הלא-טוב."
סיפר לה שאביה מצטער מאוד, ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?" ואמרה לו: "אי אפשר שתוציא אותי, אלא אם תבחר מקום, ותשב שם שנה אחת. וכל אותה השנה תתגעגע אליי להוציא אותי. ובכל פעם שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי. ותתענה, וביום האחרון של השנה תתענה ולא תישן יממה שלמה."
והלך ועשה כן.
ובסוף השנה, ביום האחרון, התענה ולא ישן, וקם והלך אל המבצר.
וראה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאוד. והיה תאווה לעיניים. ועמד ואכל מן האילן, ומיד כשאכל מהתפוח, נפל וחטפה אותו השינה. והיה ישן זמן מרובה מאוד. והיה משרתו מנער אותו, ולא היה ניעור.
אחר כך הקיץ משנתו ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" וסיפר לו המשרת: "ישנת זמן מרובה מאוד, כמה שנים. ואני התפרנסתי מן הפֵּרות." והצטער המשנה למלך מאוד.
והלך אל המבצר, ומצא את הבת-מלך, והייתה מצטערת לפניו מאוד – "אילו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן. ובגלל יום אחד – איבדת זאת. אמנם העמדתי אותך בניסיון קשה מאוד, שלא לאכול, ובפרט ביום האחרון, שאז מתגבר היצר הרע מאוד. לכן תשוב ותבחר לך מקום, ותשב שם גם כן שנה, וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק אל תשתה יין כדי שלא תישן, כי העיקר הוא שתתגבר על השינה."
והלך ועשה כך.
ביום האחרון היה הולך אל המבצר, וראה מי מעיין זורמים, ומראֶה המים אדום וריחם – ריח יין. ושאל את המשרת: "הראית? הנה זה מעיין, וראוי שיהיו בו מים, והמראֶה אדום והריח של יין." והלך וטעם מן המעיין, ומיד נפל וישן כמה שנים – עד שבעים שנה.
ועברו שם חיילים רבים על כליהם והציוד שלהם, והמשרת התחבא מפחד החיילים. אז הגיעה מרכבה ועגלות-צב מכוסות, ושם ישבה הבת-מלך. ובאה וישבה לצדו, והכירה אותו שהוא המשנה למלך, והייתה מנערת אותו מאוד, ולא ניעור.
הצטערה ואמרה: "כמה יגיעות יגע וכמה טרחות גדולות מאוד היו לו כבר כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי. ובגלל אותו היום שהיה יכול להוציאני ונכשל – איבד הכול."
ובכתה מאוד על כך – "יש לי רחמנות וצער גדול עליו ועליי, שכל כך הרבה זמן שאני כאן, ואיני יכולה לצאת."
אחר כך לקחה מטפחת מראשה, וכתבה עליה בדמעותיה, והניחה המטפחת אצלו והלכה וישבה במרכבתה ונסעה משם.
אחר כך הקיץ המשנה למלך ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" וסיפר לו כל המעשה, ושחיילים רבים הלכו שם, ושהייתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהייתה בוכה עליו וצועקת שיש לה רחמנות עליו ועליה כנ"ל.
בתוך כך הציץ וראה שהמטפחת מונחת אצלו. ושאל: "מאין זה?" והשיב לו המשרת שהיא כתבה עליה בדמעותיה. ולקח את המטפחת, והרים אותה כנגד השמש והתחיל לראות את האותיות. וקרא מה שכתוב שם, כל צערה וצעקתה כנ"ל, וכי כעת אינה עוד במבצר הנ"ל, אלא שיבקש ויחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות – "שם תמצאני."
והשאיר את המשרת, והלך לבדו לבקשָהּ. והלך כמה שנים לבקשה. וחשב, כי בוודאי במקום מיושב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי היה בקיא במפת העולם. "על כן, אלך אל המדבריות." והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים.
אחר כך ראה אדם גדול מאוד, שאין זה בטבע האנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך, וזה האיש היה נושא אילן גדול, שבמקום יישוב של בני אדם אין נמצא אילן גדול כזה. שאל אותו האיש: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם."
תמה האיש הגדול ואמר: "זמן רב כל כך שאני במדבר, ולא ראיתי מעולם כאן אדם."
וסיפר לו המשנה למלך כל המעשה הנ"ל, וכי הוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות.
אמר לו: "בוודאי אין בנמצא מקום כזה כלל."
התחיל המשנה למלך לבכות מאוד, ואמר כי בוודאי בהכרח נמצא מקום כזה. והאיש דחה את דבריו ואמר כי שטות היא שאמרו לו והטעו אותו. שב המשנה למלך ואמר כי בוודאי יש.
אמר לו האיש הגדול: "לדעתי זו שטות. אך מכיוון שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות. אקרא למענך לכל החיות, כי הן רצות ועוברות בכל העולם, אולי תדע אחת מהן על הר ומבצר כדבריך."
וקרא לכל החיות, מקטנות עד גדולות – כל מיני החיות – ושאל אותן. וכולן השיבו שלא ראו. אמר לו: "ראה כי שטות סיפרו לך. אם תשמע לי – שוב לאחוריך, כי לא תמצא מקום זה, כי איננו בעולם." והמשנה למלך שב והפציר מאוד, ואמר כי בהכרח הוא נמצא.
אמר לו האיש: "הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות. ואולי יודעים העופות כיוון שהם עפים באוויר בגובה. אולי הם ראו הר ומבצר הנ"ל. לך אליו, ותאמר לו שאני שלחתי אותך אליו."
והלך המשנה למלך כמה שנים לבקשו, ומצא שוב אדם גדול מאוד כנ"ל שנשא גם הוא אילן גדול כנ"ל. ושאל אותו האיש גם כן, מי הוא, כנ"ל, והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם כן, ואמר כי בוודאי ההר והמבצר אינם בנמצא. והמשנה למלך הפציר בו גם כן.
ואמר לו האיש: "הנה אני ממונה על כל העופות. אקרא להם – אולי יודעים הם." וקרא לכל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו שאינם יודעים על הר ומבצר הנ"ל.
אמר לו האיש: "הלוא אתה רואה שבוודאי אין מקום כזה בעולם. אם תשמע לי – שוב לאחוריך, כי בוודאי איננו." והמשנה למלך הפציר בו ואמר שבוודאי ישנו בעולם.
אמר לו האיש: "הלאה במדבר נמצא אחי הממונה על כל הרוחות. והן רצות על פני כל העולם. אולי הן יודעות."
והלך כמה וכמה שנים לבקש, ומצא אדם גדול גם כן, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול כנ"ל. ושאל אותו האיש גם כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה כנ"ל, ודחה אותו גם כן, ואמר לו האיש כי למענו יקרא שיבואו כל הרוחות. ושאל את כולן ולא ידעה אף אחת מהרוחות על הר ומבצר הנ"ל. ואמר לו האיש: "הלוא אתה רואה ששטות סיפרו לך." והתחיל המשנה למלך לבכות מאוד ואמר: "אני יודע שישנו בוודאי."
בתוך כך ראה והנה באה עוד רוח אחת. כעס עליה הממונה הנ"ל: "מדוע איחרת לבוא? הלוא גזרתי שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמן?" השיבה הרוח: "התעכבתי, כי צריכה הייתי לשאת בת- מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות."
שמח מאוד המשנה למלך.
שאל הממונה את הרוח: "אילו דברים יקרים וחשובים יש במקום זה?" אמרה הרוח כי כל הדברים שם יקרים מאוד.
אמר הממונה על הרוחות למשנה למלך: "כיוון שאתה מבקשה זמן רב כל כך, וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי תהיה לך עתה מניעה בשל חסרון ממון – על כן אני נותן לך כלי, שכאשר תושיט את ידך אל תוכו תקבל משם מעות."
וגזר האיש על הרוח שתביא אותו לשם. ובאה רוח הסערה ונשאה אותו לשם.
והביאה אותו אל שער, והיו עומדים שם חיילים שלא הניחו לאיש להיכנס אל העיר. והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות ושיחד אותם. ונכנס אל תוך העיר, והייתה עיר נאה. והלך אל גביר ושכר אצלו מקום ומזונות, כי צריך היה לשהות שם, כי צריך לחשוב ולתת דעתו בחכמה איך להוציא את בת-המלך. ובסוף הוציאה.

---

על הסיפור

סיפור המעשה על "אבדת בת-מלך" פותח את סדרת ה"מעשיות" שסיפר ר' נחמן מברסלב, שכונסו לבסוף בספר "סיפורי מעשיות". רבים ראו בו את סיפורו החשוב ביותר של ר' נחמן, מעין סיפור כללי המתאר את האתגרים העומדים בפני האדם.
הפרשנות המקובלת לסיפור רואה בגיבור את האדם הנאבק על אמונתו והמחפש את "בת-המלך" – הלוא היא הנשמה או היסוד הרוחני שבנפשו, ש"גלה" ונעלם ממנו.
כדי למצוא אותה עליו להתמודד עם הייאוש, הבדידות והכישלונות החוזרים ונשנים, ולהתמיד בתקווה כי "בת-המלך" בכלל קיימת. הענקים האוחזים בידם "אילן" מסמלים ככל הנראה אנשים בעלי מעמד של תורה או סמכות של ידע, ואפילו אִתם צריך האדם להתמודד ולהישאר איתן באמונתו. גיבור הסיפור מצליח בכך. הוא אינו מתפתה לוותר, וממשיך להתגעגע ולצפות להצלתה של בת-המלך.
בסוף הסיפור מבטיח ר' נחמן כי המשנה למלך הצליח למצוא ולהציל את בת-המלך, אף שאינו מפרט כיצד אירע הדבר בדיוק. יש שראו בכך את יומרתו של ר' נחמן לתאר את הדרך ואתגריה, תוך שהוא מוותר על סופו של הסיפור.
הסיפור טעון בסמלים, שמקצתם ברורים יותר – השינה של שבעים שנה מזכירה תיאור מן המדרש על חוני המעגל, שישן שינה ארוכה כזאת. שבעים שנה מסמלים כנראה את משך חיי האדם. החטאים שאירעו ברגע האחרון – התפוח ואחר כך היין – מזכירים את חטאו של אדם הראשון, שעל פי המדרש אילו היה ממתין זמן קצר, לא היה נענש, וחטא היין מזכיר אולי את נוח שהשתכר ונרדם.
ההתגברות על הייאוש וההתמדה העיקשת הן יסודות ששבו והופיעו פעמים רבות בהגותו של ר' נחמן מברסלב.

בזווית אישית

רבי נחמן מבקש בסיפור האבדה למצוא מזור למצוקות נפשו של היחיד – להשיב חלקי נפש שנותקו ממקורם כתוצאה מהטיה חד-צדדית בת דורות רבים לכיוון מוסרני-גברי, תוך הזנחת היסוד הריגשי-חוויתי שבנפש היחיד
"ואמר רבי נחמן שכל מי ששומע את הסיפור הזה, יהיה לו הרהור תשובה"

מעשה מאבדת בת מלך, הסיפור הראשון שסיפר רבי נחמן לתלמידיו, נכתב זמן קצר לאחר מות בנו בן הארבע. מועד מותו של "הילד היקר והקדוש הזה" הוא נקודת מפנה בדרך חייו ובהגותו של רבי נחמן, ועיקר השינוי נוגע למעמד המיוחד שהעניק רבי נחמן למוטיב המשיחי ולרעיון הגאולה. מעתה אין מדובר בשינוי במציאות ההיסטורית אלא בשינוי פנימי ועמוק בנפש היחיד. [1]
בהקדמתו לסיפור 'מעשה מאבדת בת מלך' אומר רבי נתן מנמירוב, התלמיד אשר הביא לדפוס את סיפורי הרבי: "ומעשה זה הוא גם בכל אדם מישראל ובכל זמן. כי כל אחד מישראל צריך לעסוק בתיקון זה, להעלות השכינה מהגלות, נמצא שכל אחד מישראל עוסק בזה לחפש ולבקש את בת-המלך ולהשיבה אל אביה".

על פי פרשנות זו הסיפור 'מעשה מאבדת בת מלך' נושא עמו את הסמל הגדול של הגאולה – השבת השכינה למקורה, ואם נצרף לכך את הרמזים שנתן בידינו ר' נחמן – הרי השבת השכינה מגלותה למקומה הראוי מתפרשת כתיקון נפשו של האדם.
במהלך הסיפור נשמעת מדי פעם זעקתו של המשנה למלך "היכן אני בעולם", זעקה שמגלמת את התהייה של כל אדם על דבר מהות בחירותיו ושלמות נפשו, על הסיבות להתרוממות הרוח ולנפילתה למעמקי העצבות.
לפיכך יש לראות במשנה למלך את גבור הסיפור, ואילו בבת המלך נראה מהות נפשית בעולמו הפנימי של הגבור – מהות שנותקה ממקורה.
הרעיון ש"הגאולה", או "התשובה", היא תהליך ריפוי בנפש האדם מקורו בקבלה הקדומה. ר' יוסף ג'יקטילה (בן דורו של מחבר ספר הזוהר) אומר בספרו "שערי אורה":
… יש לך להתבונן מהו סוד התשובה, שזהו סוד תשובת הנפש למקום שנעקרה ממנו וחוזרת למנוחתה, כאומרו (תהלים קטז, ז): "שובי נפשי למנוחיכי". [2]
במסורת הקבלה, שבה מצויים יסודות הגותו של ר' נחמן מברסלב, יש מהפך מחשבתי-פמיניסטי הקושר את תהליך התשובה לעקרון הנשי. תפיסה סימבולית של העקרון הנשי והעקרון הגברי מגלה שבכל התרבויות הגברי קשור בחוק ובמסורת ואילו הנשי קשור בטבע ובחיים. ומכאן שהגברי מתגלה בבהיר והמואר, בסדר, בחוק וברציונליות; בעוד שהנשי קשור בלא נודע, בפנימי, ברגש ובאינטואיציה. בניגוד וכהשלמה לעמדה הגברית השלטת בתנ"ך, הקבלה העניקה מעמד מרכזי לעקרון הנשי וזאת באמצעות שתי ספירות: "בינה" – האם העליונה, ו"מלכות" – הבת. חזרת הנפש למקורה מתוארת בכתבי המקובלים כתהליך שמתחולל ברחם הבינה. משמעות הדבר שהתיקון הוא עניין רגשי ולא רציונלי, אין התשובה קשורה בלימוד שכלתני ובמעשים, אלא בתהליך ריגשי-חוויתי, לא במצוות עצמן אלא בכוונות המסתתרות בפנימיותן.
רבי נחמן הופך את התשובה של חכמי הקבלה, שמופיעה כתיאוסופיה (חקר האל) מיסטית, ל"הרהור תשובה" פסיכולוגי.
במיתוסים של עמים שונים נמצא שהמהלך של הגאולה מתחיל מנפילה, מאבדן דרך; ובתחתיות הייאוש מתגלים הכוחות הנחוצים להמשך תהליך הגאולה. תהליך זה מתואר סימבולית במיתוסים של מוות ולידה מחדש. היהדות מראשית דרכה נלחמה במיתוס ובתוך כך הרחיקה את המיתוס המחזורי של מוות ולידה. המוטיב המיתי הזה חזר ליהדות במיתוס הבריאה של קבלת האר"י, מקום שבו תהליך של "צמצום שבירה ותיקון" הוא יסודו של תהליך הבריאה בכלל.
אצל רבי נחמן מקבל מוטיב זה משמעות פסיכולוגית עמוקה – זהו מסעה של הנפש בדרך גאולתה. בת מלך שאבדה היא חלק הנפש שנעתק ממקומו ונפל אל בין "הקליפות". יש להעלותה ולהשיב לה את מעלתה והדרה. ר' נחמן רואה את המהלך המתואר בסיפור כמהלך נפשי אוניברסלי: " … הוא גם בכל אדם מישראל ובכל זמן".
בהמשך עוסק הסיפור ביחס של קרבה וריחוק בין המלך לבתו: "ויהי בבוקר כשראה המלך שאין היא באה לסעוד עמו כמשפטה, שלח לה ולא מצאה".
שאלת הקשר בין המלך לבתו מופיעה ב"ספר הבהיר",[3] ושם נאמר כך: "משל למלך שהיתה לו בת טובה ונעימה ונאה ושלימה והשיאה לבן מלך והלבישה ועטרה וקשטה ונתנה לו בממון רב. אפשר לו למלך זה לישב חוץ מבתו? אמרת לא. אפשר לשבת עמה כל היום תמיד? אמרת לא. הא כיצד? שם חלון בינו לבינה וכל שעה שצריכה הבת לאביה או האב לבתו מתחברים יחדיו דרך החלון, הוא שכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה".[4]
היחס המורכב שבין המלך לבתו, שמחייב מזיגה נכונה של קירבה וריחוק יכול להתפרש הן במישור הקונקרטי – כסוגיית הקשר בין אב לבתו המתבגרת, והן כשאלת הקשר בין האני לבין דימויי הלא-מודע. ק.ג. יונג העלה במחקריו שדמות האשה שמופיעה בחלומות הגבר, במיוחד כאשר אין היא מוכרת לחולם, היא פרסוניפיקציה (האנשה) של העקרון הנשי אשר במסורות המיתיות נקרא "האנימה".[5] האנימה היא הדימוי הראשון המתגלה בפניה אל הלא-מודע ובקבלה היא השער אל הנסתר – היא ספירת "מלכות". לפיכך בדמות בת המלך ניתן לראות הן את ייצוג העקרון הנשי והן את כללות הנפש.[6] מסעו של המשנה למלך בחיפושיו אחר בת המלך הוא אפוא מסעו של האני בחיפוש אחר קשר מחודש עם העקרון הנשי על הבטיו השונים. קרבה יתירה לעקרון הנשי תגרום לאני להתמוסס בתוך הלא-מודע בעוד שריחוק מוגזם יגרום להתרחקות הנפש ממקורותיה ולהתייבשות.
הסיפור מפרט את הקשיים, המאמצים והאיכויות הנדרשות מן "האני" – המשנה למלך – כדי להגיע אל האנימה, למשל, התמדה ("וכל השנה תחשוב רק על כך שאתה רוצה להוציא אותי"); התאפקות ("שם תשב שנה תמימה… ותהיה מתגעגע אלי תמיד"; ערנות ("מיד נרדם וישן שינה עמוקה והמשרת לא הצליח להעיר אותו.")
הפתיח לסיפורנו מרמז על עולם הספירות: "מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת". אין ספק שכאן מרומז לשבע הספירות התחתונות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) הקרויות "ספירות הבנין". שבע הספירות התחתונות שבעולם האצילות הן דגם של העולם שמתחתיו. ולפיכך עוסק סיפורנו לא רק בנפש האדם אלא בעולם ובכל אשר בו.
אולם נראה לי שיותר מכל ביקש רבי נחמן למצוא מזור למצוקות נפשו של היחיד, ולכך מכוון הסיפור – להשיב חלקי נפש שנותקו ממקורם כתוצאה מהטיה חד-צדדית בת דורות רבים לכיוון מוסרני-גברי, תוך הזנחת היסוד הריגשי-חוויתי שבנפש היחיד.
הדבר הבולט בסיומו של סיפורנו הוא שלסיפור אין סיום: "כיצד הוציא המשנה למלך את בת המלך משם לא סיפר רבינו". הדבר מלמד שדרך הגאולה דרך אינסופית היא.[7] כך דרכו הפרטית של כל אדם במאמציו לגאולת נפשו, והרי בדרכו הפרטית נוטל הוא חלק במאמץ קוסמי לגאולה שעיקרה הוא הכיסופים והדרך, אשר אין להם שיעור ואין להם סוף.

_____________________________________________________________________

[1] ראה בפירוט במאמר "לדבוק באינסוף", על הסיפור "יער שאין לו סוף".
[2] ג'יקטיליה, י., ספר שערי אורה, השער השמיני – הספירה השלישית.
[3] "ספר הבהיר" נחשב לטקסט הקבלי הראשון. על פי מחקריו של ג. שלום הופיע הספר בפרובנס בשלהי המאה השתיים-עשרה. הוא מיוחס לתנא רבי נחוניה בן הקנה אולם אין יודעים מי כתבו.
[4] ספר הבהיר, הוצאת בקל, ירושלים, ע' 12
[5] מקור השם ככל הנראה בהינדואיזם והוא מציין את חיוניות הטבע.
[6] העקרון הנשי כמסמל את פנימיות הנפש מופיע במקומות רבים כפירוש ל"כבודה בת מלך פנימה".
[7] רמז לכך מצוי גם בסיפור "מעשה משבעה קבצנים". הסיפור אינו מסתיים, הקבצן נכה הרגליים אינו מביא בפני הילדים את סיפורו, וזה מכיון שהוא אשר יודע את ריקוד הגאולה ועת הגאולה עדיין לא הגיע.