מעשה בסוס ופלומפ
איך נכנס הסוס למשאבה, ומה הקשר בין תאוות ממון לשיגעון?
כשהיה ר' נחמן בחג השבועות בקהילת זאסלב, דיברו לפניו החסידים על אחד מחבריהם שיצא לנסות את מזלו בעסקים בפטרבורג ונתקע שם זמן רב. בכל פעם חשב שהנה, הפעם יצליח בעסקיו, אך שוב ושוב נכשל. אמר ר' נחמן: "כך קורה כשבאים למקומות כאלה. בכל פעם חושב אדם שהנה דווקא הפעם יצליח, אך לא כך." וסיפר מעשה:
איש אחד לא האמין שיש בעולם שדים שבאים לפעמים להטעות את האדם ולבלבלו. פעם אחת בא אליו לֵץ, שהוא ממין השדים, ורצה למכור לו סוס נאה מאוד.
שאלו האיש: "כמה אתה רוצה בעבורו?"
השיב הלץ: "ארבעה זהובים".
השתומם מאוד, שהרי נראה לו כי ערכו שמונה זהובים לפחות. קנה האיש מהלץ את הסוס בארבע זהובים ושמח מאוד על העסקה.
למחרת יצא אל השוק למוכרו. הציעו לו בעבורו סכום מסוים.
חשב לעצמו: "אם סכום כזה מציעים לי, בוודאי שווה הסוס כפליים לפחות," ולא נתרצה למוכרו. המשיך להלך בשוק. הציעו לו כפליים מהסך הקודם. "בוודאי גם מסך זה שווה הסוס כפליים," חשב לעצמו ולא מכרו. כך הוליך את הסוס בשוק מאדם לאדם ומסוחר לסוחר, ועלה מחירו והאמיר לאלפים עד שאיש לא יכול לקנותו מלבד המלך. הלך לארמון המלך.
ראה המלך את הסוס והציע לו סכום עצום כי נראה בעיניו הסוס נהדר ונפלא מאוד. חשב לעצמו האיש: "אם סך כזה מציע לי המלך, בוודאי שווה סוסי כפליים גם מכך," ולא נתרצה למוכרו אפילו למלך.
הלך עם סוסו מארמון המלך להשקותו מים. ניגש אל הפּלוֹמפּ, משאבת מתכת בעלת ידית שאיבה. קפץ הסוס לפתח הפלומפ, נעלם ואיננו. זעק האיש צעקות גדולות: "סוסי היקר! סוסי הנהדר!"
רבים הגיעו לראות מה קרה. "מדוע הנך צועק?" שאלו. השיב להם: "סוסי היקר קפץ לתוך הפלומפ!" תמהו האנשים עליו מאוד והחלו להכותו. "טיפש!" אמרו, "כיצד יכול סוס גדול לקפוץ לתוך משאבה קטנה?"
רצה האיש לברוח משם, אך לפתע שם לב כי ראשו של הסוס מציץ מפתח המשאבה. "הנה הוא! הנה הסוס שלי!" צעק. "אין כאן שום סוס!" צעקו עליו והכוהו כי חשבו אותו למשוגע. שוב הוציא הסוס את ראשו מהפלומפ, ושוב צעק, ושוב הכוהו.
וקצת מובן הנמשל.
במהלך חייו האדם מתמודד עם תאוות רבות הטורדות את מנוחתו ומבלבלות אותו. פעמים רבות מטעה היצר את האדם וגורם לו לחשוב שהוא יכול להשיג יותר ממה שכבר יש ברשותו: יותר טוב, יותר גדול, יותר יפה, יותר יקר וכדומה, וכי שם טמון העושר, אך אלו אינם אלא דמיונות שווא. אדם שאינו יודע להסתפק בחלקו ומתמכר למחשבה שתמיד יוכל להרוויח כפליים, עלול להפסיד את רכושו. רדיפה כפייתית אחר ממון מתגלה בסיפור של רבי נחמן כנפילה לשיגעון.
ר' נחמן מברסלב עסק רבות בנושא השיגעון. לדעתו, התאוות והיצר הרע מפילים את האדם להיגיון מעוות ומביאים אותו למצבי אבסורד. ר' נחמן תיאר מצבים שכאלה בסרקזם ובאירוניה חריפה.
יאיר אגמון
סופר, קולנוען ופובליציסט ישראלי.
כולם חושבים שדעתו של האיש בסיפור נטרפה עליו, אבל הוא עצמו בטוח שעוד רגע, כשהסוס ייצא אליו מהפלומפ, הוא יוכל למכור אותו, ויהיה סוף סוף מאושר. דמיונות "העוד" יכולים להטריף כל אחד.
לפני חודש 'חגגתי' יום הולדת שלושים. אני כותב חגגתי במרכאות כי יום ההולדת הזה בא לי ברע. אני לא יודע להסביר למה. נראה לי שאני בן אדם שלא באמת מסוגל להתפנן על החיים שלו. שלא מסוגל לרבוץ באיזושהי הוויה ולשמוח בה, כפי שהיא, בפשטות. שום דבר לא מספיק לי.
אני חושב על הכלב שלי, צחי. החיים שלו מדהימים. יש לו אחלה בית. אחלה בעלים. אחלה אוכל. אחלה טיולים. החיים שלו יפים. הוא מקבל מלא אהבה. אבל הוא כל הזמן סובל. תמיד הוא בחרדות. תמיד הוא במתח. תמיד הוא בוכה ומיילל. לפעמים מתחשק לי להחטיף לו כאפה ולצרוח עליו – יא כלב מטומטם. תפסיק כבר להתבכיין. החיים שלך תותים. אבל אני יודע שאין בזה טעם. אין לכלב הזה מנוחה. ואומרים שכלבים דומים לבעליהם.
אני חושב לא מעט על הסיפור הזה של רבי נחמן. על האיש האומלל הזה, שלא הצליח לעצור בזמן, שלא הספיק למכור את הסוס, ולחזור לחיים שלו, עם ערימה של שטרות בכיס, וגוש סמיך של שמחה בלב. הוא לא עצר בזמן, כי התאווה הטריפה אותו. כי שום דבר לא הספיק לו. הוא דמיין שאפשר יותר. הוא חשב שהעתיד צריך להיות נפלא יותר. הוא דמיין את ה"עוד" הזה, שמטריף גם אותי.
וסצינת הסיום של הסיפור, היא בעיני המפתח להבנתו. רבי נחמן לא עוצר את הסיפור בתיאור היעלמותו המסתורית של הסוס, ובמפח הנפש של התאוותן האומלל. לא. הוא לוקח את הטירוף שלב אחד הלאה. הוא נותן לסוס לבצבץ מהפלומפ, ולהמשיך לחרפן את האיש.
כמה זה נורא. גם כשהאיש רוצה להימלט – הסוס מבצבץ וממשיך לחרפן אותו. ומבחינה ספרותית – האיש הזה עוד שם. ליד הפלומפ. ליד הסוס. כולם חושבים שדעתו נטרפה עליו, אבל הוא בטוח שעוד רגע, כשהסוס יצא אליו מהפלומפ, הוא יוכל למכור אותו, ויהיה סוף סוף מאושר.
וכמו שכבר כתבתי, את הטירוף הזה, שתיאר רבי נחמן בסיפורו, אני חש על בשרי ממש. דמיונות ה"עוד" שמטריפים אותי, שמוצצים את נפשי. שמונעים ממני לשמוח בחלקי ולהגיע למנוחה – הם ממש כמו סוס שמחייך וצוהל אלי מתוך הפלומפ של החיים. והתיאור המבריק הזה של רבי נחמן, סצינת הסיום המצחיקה והעגומה הזאת – עוזרת לי להזכיר לעצמי כמה אני משוגע. ואני לא יודע למה, אבל יש בזה משהו מנחם.
וזה מה שאני מאחל לעצמי, בפתח שנתי השלושים ואחת. שאדע לשחרר את הסוס. שאדע לעצור בזמן. שאפסיק להיות כמו צחי, כלבי המטומטם. שאדע לאחוז ביופיו וחדוותו של ההווה. שאלמד, בהקדם האפשרי, להודות ולשמוח בחיים האלה. בכל האנשים שאני אוהב. בכל הסיפורים שאני כותב. בכל הטוב החם הזה שהחיים נתנו לי. שאדע להודות על החיים המתוקים שלי, ולמצוא בהם, ולו לרגע אחד, מנוחה.
