הסיפור

א. בראשית דרכו, בזלטיפולי, סיפר רבי נחמן מברסלב לחסידיו:
אדם צעיר אחד היה נכדו של צדיק גדול. לילה אחד נגלה אליו סבו בחלום ואמר לו: "שים לב למאכלים שתאכל היום." בבוקר הקיץ הנכד ותהה: "פעמים רבות נגלה אלי סבי בחלום ודבריו התגלו תמיד כאמיתיים, אך מה רצונו ממני הפעם?" הלך וטבל במקווה, אמר כמה פרקי תהלים, התפלל בכוונה רבה וביקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לו להבין את כוונת סבו: "שים לב למאכלים…" כבר קודם לכן רגיל היה לכוון את הכוונות הנסתרות בשעת אכילתו, וכעת לא ידע מה עליו להוסיף ולעשות.
לאחר התפילה המשיך והתאמץ להבין מה לעשות, עד שהתייגע והניח עצמו על המיטה ונרדם. שוב בא סבו בחלום ואמר לו: "אתה טרוד בפשר כוונתי, ובכן אומר לך: היום רוצים למסור לך את התורה. וכידוע, 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המָן' (על פי מדרש תנחומא, בשלח פסקה כ), ורוצים לתת לך מָן לאכול, כשם שאכלו מקבלי התורה במדבר סיני."
והקיץ, והצטער עוד יותר מאשר קודם. כי ודאי דבר נפלא מאוד לאכול מן, ובפרט שעל ידי כך הוא יקבל את התורה. ורצה מאוד והתאווה להשיג ולהבין זאת, אך לא ידע מה עליו לעשות בדבר, והצטער על כך מאוד.
ונזכר שכתוב במדרש כי קודם אכילת המן, היו בני ישראל מתענים יום שלם כדי למרק את הגוף, ואם כך, עליו למרק גם הוא את גופו. לא ריחם האיש על גופו, כי גברו כיסופיו לזכות באכילת המן. בשל כך, שתה תערובת רפואית חזקה הקרויה איינמיניש, ושלשל את בני מעיו עד ששטף וניקה אותם לגמרי. ועדיין היה מצטער עוד על המזון שאכל קודם לכן, שכבר נספג בגופו ובדמו.
עייף היה מן האיינמיניש ומייסורי הנפש והלך שוב ושכב על מיטתו. בעודו שוכב על מיטתו ישן ולא ישן, נים ולא נים, בא שוב סבו אליו ואמר: "אתה מצטער על המזון שנספג בדמך, בוא עמי אל נהר דינור ותטבול בו וכך תנקה את גופך לחלוטין." כשהלך עם סבו ראה בדרך כמה חידושים נפלאים, וכשנכנס אל נהר דינור סבור היה שלא יישאר ממנו אפילו איבר אחד, ואף על פי כן טבל ויצא בשלום.
כשיצא, ראה עולם חדש, והקיץ. וכמו שמקיץ אדם לאחר שהעמיק בחלום טוב ונראה לו שיש לו ממש את הדבר שנראה בחלומו, כך הוא, כשהקיץ, נראה לו ממש עולם חדש לגמרי. וכבר היה השולחן ערוך כראוי, והלחם היה מונח על השולחן. והלך ליטול את ידיו, ובירך "על נטילת ידיים" וניגב ידיו ובא אל השולחן. וראה שאין שם לחם כלל, אלא קופה של אותיות מעורבבות בלא סדר. הצטער האיש שעשה ברכה לבטלה.
בא אליו סבו בהקיץ, ואמר לו: "אל תצטער. ברך ברכת המוציא. יש כאן על מה לברך." בירך האיש ואכל מן הלחם. ראה אותיות ואכל. אפילו הפירורים שנפרכו מן הלחם ליקט ואכל, כי גם הם היו אותיות, עד שאכל את כל הלחם והפירורים. אחר כך פתח פיו, ויצאו ממנו אותיות מסודרות בצירופים: "אנכי ה' אלוהיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני…" עד סוף כל עשרת הדברות. וראה בזה כל התורה כולה, כל דור ודור ודורשיו ודור ודור ומנהיגיו, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.
ב. כשסיים ר' נחמן את סיפורו שאלו תלמידיו: "האם אותו אדם קרוב לכאן או רחוק?" ענה להם: "אם אתם רוצים לחקור ולשאול, אכחיש את עצמי לגמרי." ואחר כך אמר: "יש אחד שהוא שניים, ושניים שהם אחד, וכשהוא כאן הוא גם שם וכשהוא שם הוא גם כאן…" וציווה ר' נחמן לחזור על המעשה, ואמר שהמעשה הזה יהיה נצרך לנוכחים כיום ובעתיד – "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום." (דברים כט, יד) "עוד תראו מה שיהיה עם מעשה זה."
גם הזהיר ר' נחמן שלא לספר את המעשה לאיש זר. "אך אם תספרו אוהב אתכם בכל זאת, אלא שאהבתי תהיה כמו שמחתו של חַייקל." כאן הצביע ר' נחמן על חייקל, אחד החסידים, שפניו היו חמוצות. הוסיף ר' נחמן ואמר, שכל השומעים ערבים זה לזה שלא לספר את המעשה לאיש זר.

---

על הסיפור

הסיפור מתאר תהליך שבו אדם יוצא מתפיסת עולם ריאליסטית לתפיסת עולם מיסטית. זהו מעין "וידוי של מיסטיקן" על חוויה הדומה למה שחווים הנביאים כשהם מקבלים על עצמם את הנבואה.
אף שר' נחמן אומר שהסיפור קרה ל"איש צעיר", די ברור שמדובר בו. אולי זו הפעם הראשונה שבה חווה מצב כזה של הארה פנימית. הוא מתאר חוויה שבה מציאות וחלום מתערבבים, מצב של "נים לא נים", המעורר בו חרדה.
הסמלים שהוא פוגש הם עוצמתיים מאוד: הוא אוכל את האותיות שלא על פי הסדר, והסדר שנוצר הוא התורה – תורה חדשה שכמו נאמרת מתוכו והופכת לחלק ממנו, לבשר מבשרו. בסיפור יש רמזים להסמכה, ל"מינוי" המיסטי שזכה בו לכאורה ר' נחמן.
כפי שביקש ר' נחמן בסוף הסיפור, מעשה זה נשמר בסוד לאורך דורות רבים עד פרסומו לפני שנים לא רבות. למרבה הפליאה, גם פרסום עתידי זה זכה להתייחסות של ר' נחמן בגוף הסיפור.

בזווית אישית

שליטה על הגוף היא תנאי להקדמות רוחניות. המאבק הקשה מכולם ניטש בין הגוף לבין הרוח. מה נכון למאבק הזה? האם להיאבק בגוף עד חורמה, או לזרום אתו, לעדן אותו, לקדש אותו?
למדני את השיר הפשוט של הלחם
ופרוס לי חלק משלומך,
קחני עם אבק היומיום על השכם
כשתראני לפניך.
(רחל שפירא)

"שים לב למאכלים שתאכל היום," אמר לו סבא, ונגע בנקודה עמוקה ורגישה מאוד. לאוכל יש כוח עצום, כוחו הוא כוח החיים. כדי להתקיים עלינו לאכול. אלא שהאכילה כרוכה בעונג, ובני אדם נבראו כך שיעצימו את מה שגורם להם עונג, וכך, אותה פעולה שראשיתה טבעית ובסיסית, התפתחה למחוזות של עונג מועצם – מיני טעמים וריחות ומראות וצבעים ופינוקים, שבשוליהם מונחות ההגזמות וההתמכרויות – הפרעות האכילה למיניהן, פגיעת האדם בגופו ובנפשו דרך אכילת יתר, בולימיה ואנורקסיה.
וכמו האוכל, גם ליצר המין כוח עצום, כוח החיים. יש לא מעט הקבלות מקראיות וחז"ליות בין המין והאוכל, לשניהם כוח רוחני של אהבה והתעלות, וגם סכנת התמכרות ונפילה, אבל לא כאן המקום להרחיב על כך. שליטה על הגוף היא תנאי להקדמות רוחניות, המאבק הקשה מכולם ניטש בין הגוף לבין הרוח. מה נכון למאבק הזה? האם להיאבק בגוף עד חורמה, או לזרום אתו, לעדן אותו, לקדש אותו? לכל אחת מהדתות היו התשובות שלה לשאלה זו. התורה מצווה לברך אחרי האכילה, היא ממשטרת את יחסי המין, כלומר קובעת הלכות נידה והלכות נישואין. חז"ל תיקנו נטילת ידיים, ברכות וסעודות מצווה, כשם שקבעו חופה, קידושין וכתובה.
החסידות – בעקבות הקבלה – לקחה את הדברים צעד נוסף קדימה, וסללה דרך אכילה שעיקרה הוא הכוונה, העלאת הניצוצות. קשה לומר אם הגישה החסידית הייחודית הזאת מרוממת את המעשה הגופני או מנמיכה אותו. מצד אחד, היא נותנת לו תוקף של מעשה דתי ממש – מצד שני, היא פוגעת בפשטותו, כאילו אין די בו כשלעצמו וחייבים לייחד בו ייחודים נסתרים כדי שיהפוך לפעולה בת משמעות.
הנכד מקיץ מחלומו, רדוף תחושת משימתיות, נכנס אוטומטית למסלול הכוונות הנסתרות, הולך למקווה, טובל, נוטל ידיו "בכוונה עצומה" אבל עדיין ממשיך ותוהה למה התכוון הסב. במבוכתו הוא שוב הולך לישון, ושוב חולם. "היום רוצים למסור לך את התורה," אומר הסב בחלום החדש, "והתורה לא ניתנה אלא לאוכלי המן."
ומהו "המן", בעצם? יש מי שיראו בו קפסולה של עונג מוחלט, שבו טועם כל אחד את טעמיו האהובים, ויש מי שיראו בו את ההפך הגמור – פתרון גלולתי כמו הכמוסות שאוכלים האסטרונאוטים, נטולות טעם וכיף, ותפקידן פונקציונלי בלבד – לקיים את הגוף. בין שני הקטבים האלה ממשיכים לנוע הסב והנכד בסדרת הפעולות והחלומות שלהם, עד שלבסוף, רואה הנכד על שולחנו במקום כיכר לחם ריחנית ערימת אותיות – אותיות של תורה. והנה במקום לשמוח הוא מצטער – והרי נטלתי ידיים, ובירכתי ברכה לבטלה! בתודעתו, עדיין יש הפרדה בין השניים – האוכל והתורה.
סופו של הסיפור הרמוני לגמרי: הלחם והאותיות הופכים לאחד ממש. הוראת הסב "לברך ברכת המוציא" מנכיחה, פרדוכסלית, את הלחם הממשי, מפני ש"יש כאן על מה לברך". ואכן, הנכד מברך ואוכל "אפילו הפירורים שנפרכו מן הלחם ליקט ואכל, כי גם הם היו אותיות, עד שאכל את כל הלחם והפירורים". נוכחותם של הפירורים מנכיחה את הלחם הממשי, את העונג שבליקוט פירוריו. והסיכום הוא סיכום מרגיע – אל תפחד מהלחם עצמו, מלמד הסבא. כשלא מפחדים, הגבול בין האותיות לפירורי הלחם מיטשטש והם הופכים לאחד. כמו באהבה:

אמי אפתה לי את כל העולם
בעוגות מתוקות.
אהובתי מילאה את חלוני
בצימוקי כוכבים.
והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר
בכיכר לחם.
מבחוץ אני חלק ושקט וחום.
העולם אוהב אותי.
(יהודה עמיחי)