מעזרה לפיוס
חמר הולך בדרך ורואה את חמורו של שונאו רובץ תחת המשא. החלטתו ללכת לפי חוק התורה ולעזור לו מובילה לשלום בין השניים
מעשה בשני חמרים שהיו הולכים בדרך, והיו שונאים זה את זה.
רבץ חמורו של אחד מהם תחתיו, ולא יכול היה לקום מכובד המשא.
עבר החמר השני וראה את חמור שונאו כך, אמר בליבו: הרי כתוב בתורה "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), עזור לו.
מה עשה? חזר לאחוריו, והחל לעזור לחמר הראשון להעמיד את החמור עם מטענו.
במהלך ההטענה החל לשוחח עימו בענייני הטעינה: שחרר מעט מכאן, העלה מכאן, פרוק מכאן.
ועד שהצליחו להטעין את החמור ולהעמידו, נמצא שעשו שלום ביניהם.
ובעל החמור אמר בליבו: אני הייתי סבור שהוא שונאי, וראה איך ריחם עליי כשראה אותי ואת חמורי בצרה.
מתוך כך נכנסו לפונדק, אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה בזה.
ברגיל החוק מכונן שלום בכך שהוא קובע עקרונות מוסכמים ועל פיהם נמנעים אנשים מלהזיק זה לזה כדי למנוע סכסוכים. אולם נקודת המוצא של המצווה בתורה היא סכסוך. התורה מצווה על האדם לבוא לעזרת הזולת גם כשהוא יריב שלו. העבודה המשותפת מחייבת הקשבה, תשומת לב והתחשבות הדדית, וכך הפעולה המשותפת לא רק מסייעת להטענת החמור שמטענו קרס אלא גם לחיבה בין שני האנשים, אפילו אם קודם לכן שנאו זה את זה. אחרי הפעילות המשותפת המעייפת הולכים השניים לפונדק ואוכלים יחד להשלמת הפיוס ביניהם. מול תפיסה הרואה בעזרה לזולת פעולה מכוונת מטרה, מציע הסיפור שהפעולה עצמה, הפעילות המשותפת 'עִמוֹ', היא המטרה.
בסיפור החמר עזר לשונאו רק כדי לא לעבור על מצווה מפורשת מהתורה, ואגב מעשהו הגיעו שניהם לקרבת לבבות ולהשכנת שלום. ומכאן עולה טענה כללית יותר: התורה איננה מסתפקת בכינון חוקי שלום השומרים על הגבולות בין אנשים ומונעים סכסוכים, אלא אף מתערבת בסכסוכים קיימים כדי להשכין שלום.
