מסע הנשמה אל היכל המלך
הזוהר מציע משל המלמד כי עם מותו של האדם חוזרת נשמתו לביתה בהיכל המלך שבו נולדה
לְמה דומה הנשמה שלנו במסעה?
הזוהר אומר כך: משל למלך שנולד לו בן. שלח אותו המלך לכפר אחד כדי שיגדלו אותו וילמדו אותו את אורחות החיים בארמון המלך. לאחר זמן שמע המלך שבנו גדל. מה עשה? מרוב אהבתו לבנו שלח את אמו המלכה שתביא אליו את בנו. נכנס הבן לארמון ושמח עימו אביו כל היום.
כך הקדוש ברוך הוא: הוליד בן עם המלכה, ומיהו אותו בן? הנשמה העליונה הקדושה. שלח אותו הקב"ה לכפר, לעולם הזה, כדי שיגדל כאן וילמדו אותו את אורחות היכל המלך. כיוון שנודע למלך שבנו גדל והגיעה העת להביאו להיכלו, מה עושה? באהבתו לבנו שולח למענו את המלכה כדי שתכניס אותו להיכלו. ובאמת, הנשמה לא מסתלקת מן העולם הזה עד שבאה אליה המלכה, השכינה, ומכניסה אותה להיכל המלך כדי שתשב שם לעולם.
ולמרות כל זה, דרך העולם היא שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. פיקח אחד שהיה שם אמר להם: על מה אתם בוכים? וכי לא בן המלך הוא? ראוי שימשיך לדור בהיכל אביו ולא ביניכם!
ההשקפה שלפיה מותו של האדם אינו אלא חזרתה של נשמתו למקורה – מופיעה בתרבויות שונות וכן במסורת היהודית. אולם הזוהר מחדש ומעמיק אותה בעזרת המשל המעניין על בן המלך היורד לכפר.
לפי המשל, נשמת האדם יורדת מהיכל המלך אל העולם הזה כדי 'ללמוד את אורחות היכל המלך'. נשמת האדם עוברת אפוא בעולם מסע של לימוד והתפתחות שרק אחריו תוכל לחזור לארמון המלך. זהו חלק ממסע חניכתה הרוחנית. על אף שהמשל מסתיים במסר שלפיו אין להצטער יותר מדי על המוות, שכן משמעו עזיבת הכפר וחזרה אל היכלו של הקב"ה, המשל מביא גם את נקודת המבט של העולם הזה, הכפר, שבו נחנכת נשמת האדם ומתאפשר לה לדור באותו היכל עם האל.
המשל מקדיש מקום מיוחד למערכת היחסים שבין השכינה לבין נשמת האדם. הנשמה מתוארת כבִתם המשותפת של הקב"ה והשכינה (המלכה), והשכינה היא שנשלחת למטה לעולם הזה כדי ללוות באופן אישי כל נשמה ונשמה כאשר היא מסיימת את השתלמותה ומגיע זמנה לחזור להיכל המלך.
