
לשתות במידה
במה מועילה שתיית "לחיים", ומתי אינה אלא אשליה שאינה מסייעת לדבר?
פעם אחת נכנס רבי יחזקאל מקוּזמיר לבית המדרש, וראה קבוצת חסידים יושבים ושותים "לחיים".
"במה אתם עוסקים?" שאל.
– "בשתייה, המעוררת אותנו לעשות תשובה," ענו החסידים.
אמר להם ר' יחזקאל: "אמשול לכם משל לְמָה הדבר דומה:
מעשה באדם אחד שראה עגלה שנתקעה בבוץ. הסוסים משכוה לכאן ולכאן, אך העגלה לא זזה ממקומה. והנה, הביא העגלון מנוף-הרמה, והוציא את העגלה מן הבוץ.
אמר האיש: 'כל כך יפה כוחו של מנוף אחד! ארבעה מנופים – על אחת כמה וכמה!'
בנה האיש עגלה והעמידה על ארבעה מנופים. רתמה לסוסים והצליף בשוטו – והעגלה אינה זזה.
ראו הבריות ואמרו: 'שוטה! מנוף כוחו יפה להרים עגלה, אבל לא להסיעה קדימה.'
'כך גם השתייה,' אמר ר' יחזקאל, 'מרימה את האדם מתוך עצבונו, אבל אינה מסיעה אותו לשום מקום.'"
מנהגם של החסידים לשתות יין יחדיו לשם שמחה וכדי לעורר את הלב הוא הרקע לסיפור זה. כפי שמסביר הרבי לחסידיו, השתייה אכן מסייעת לאדם "לצאת מן הבוץ" ומן העצבות והדכדוך, אך עדיין אין בכך שום התקדמות. יתרה מזו, השתייה אף מעכבת את היכולת לנוע קדימה.
הרבי מזכיר לחסידים כי השמחה וה"התעוררות" כשלעצמן אינן המטרה, אלא האמצעי שנועד לסייע בהתקדמות.