הסיפור

סיפר רבי נחמן מברסלב:
למלך אחד היה יועץ חכם. פעם אחת אמר המלך לחכם: "הנה יש מלך אחד שחותם את שמו בתואר 'גיבור גדול ואיש אמת ועניו'. אני יודע שהוא גיבור כי הים מקיף את מדינתו, ובים עומדים חיילים על ספינות עם תותחים, ואינם מניחים להתקרב. ועל היבשה יש בִּצה גדולה המקיפה את המדינה, ואין בה אלא שביל צר, שאין יכול להלך בו אלא אדם אחד. וגם שם יש תותחים, וכשיבוא אדם להילחם יורים בתותחים, ואי אפשר להתקרב לשם.
אך 'איש אמת ועניו' – זה איני יודע. ואני רוצה שתביא אליי את ציור דיוקנו, הפּוֹרטרֶט של זה המלך."
כי היו למלך הדיוקנאות של כל המלכים, אך הדיוקן של מלך זה לא נמצא אצל שום מלך, כי הוא נסתר מבני אדם. כי הוא יושב תחת כילה, והוא רחוק מבני מדינתו.
הלך החכם אל המדינה. חשב החכם: צריך שאדע תחילה את המהות של המדינה. ואיך אדע זאת? על ידי הקַאטָאווֶעס – הליצנות והתעלולים של המדינה. כי כשצריכים לדעת דבר – צריך לדעת הקַאטָאווֶעס של אותו הדבר. כי יש כמה מיני קַאטָאווֶעס – יש אחד שכוונתו להזיק לחברו בדבריו, וכשחברו כועס עליו הוא אומר: "מְשַׂחֵק אָנִי." כמו שנאמר: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת – כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ, וְאָמַר – הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (משלי כו, יח-יט). ויש אחר שכוונתו באמת רק בדרך צחוק, ואף על פי כן חברו ניזוק על ידי דבריו. כך יש כמה מיני קַאטָאווֶעס.
ויש בכל המדינות מדינה אחת, שכוללת את כל המדינות. ובאותה המדינה יש עיר אחת, שכוללת את כל הערים של המדינה שכוללת את כל המדינות. ובאותה העיר יש בית אחד, שכולל את כל הבתים של העיר שכוללת את כל הערים של המדינה שכוללת את כל המדינות. ושם יש אדם, שהוא כלול מכל הבית הכולל את כל הבתים של כל העיר הכוללת כל הערים של המדינה הכוללת את כל המדינות. ושם יש אחד שעושה את כל הליצנות והקַאטָאווֶעס של המדינה.
ולקח החכם עמו ממון רב והלך לשם, וראה שעושים כמה מיני ליצנות וצחוק, והבין על ידי הקַאטָאווֶעס שהמדינה כולה מלאה שקרים מתחילה ועד סוף. כי ראה שעושים צחוק איך שמרמים ומטעים בני אדם במשא-ומתן, ואיך האדם בא לדון אצל שופטי העיר ושם הכול שקר, ומקבלים שוחד. והולך האדם אל ערכאה גבוהה יותר, וגם שם הכול שקר. והיו עושים הצגות בדרך צחוק מכל הדברים הללו. והבין החכם על ידי אותו הצחוק, שהמדינה כולה מלאה שקרים ורמאות ואין בה שום אמת. והלך ועשה מסחר במדינה, והניח שיונו וירמו אותו במשא ומתן. והלך לדון לפני הערכאות, והם כולם מלאים שקר ושוחד. ביום האחד נתן להם שוחד, אך למחרת כאילו לא הכירוהו. והלך לערכאה גבוהה יותר, וגם שם הכל שקר, עד שבא לפני הסֶנַאט, וגם הם מלאים שקר ושוחד, עד שבא אל המלך בעצמו.
וכשבא אל המלך אמר: "על מי אתה מלך? שהמדינה מלאה שקרים כולה, מתחילה ועד סוף, ואין בה שום אמת!" והתחיל לספר את כל השקרים של המדינה.
וכשהמלך שמע את דבריו היה תמה, איך אפשר שאדם יודע את כל השקרים של המדינה. ושרי המלוכה ששמעו את דבריו כעסו עליו מאוד. והוא היה ממשיך ומספר את השקרים של המדינה.
אמר החכם: "והיה ראוי לומר שגם המלך כמותם – שהוא אוהב שקר כמו המדינה. אך מזה אני רואה איך אתה איש אמת, ובגלל זה אתה רחוק מהם – כיוון שאין אתה יכול לסבול את השקר של המדינה." והתחיל החכם לשבח את המלך מאוד מאוד.
והמלך היה עניו מאוד. ובמקום בו נמצאת גדולתו – "אתה מוצא ענוותנותו" (תלמוד בבלי, מגילה, דף לא עמוד א). כי כך דרכו של העניו – ככל שמשבחים ומגדילים אותו יותר, נעשה קטן יותר ועניו יותר. ומגודל השבחים ששיבח החכם את המלך, נעשה המלך עוד יותר עניו וקטן, עד שנעשה "אַין" ממש. ולא היה יכול להתאפק, והשליך את הווילון לראות את החכם – מי הוא זה שהוא יודע ומבין כל זאת. ונתגלו פניו. וראה אותו החכם, והביא את הדיוקן שלו אל המלך.

---

על הסיפור

סיפור חידתי זה מעורר שאלות רבות ומסקרנות: מי הם שני המלכים הנזכרים בו, ומדוע מבקש המלך האחד לראות את פניו של המלך האחר? מה מסמלת המדינה מלאת השקרים, ומה טיבו של הצחוק המעיד על מהותה של המדינה? מיהו האיש שבתוך "הבית הכללי" וכיצד ראה החכם את המלך אם זה נעשה "אַין", כלום?
פירוש מפורט לסיפור נמצא במאמרו של צבי מרק, שעסק בסיפור בהרחבה (מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, פתח תקוה תשס"ד, עמ' 388-375). על פי פירושו של מרק, נראה כי משימתו של החכם היא גילוי פני האלוהים – עליו נאמר דווקא שאי אפשר לראות את פניו. ואם כן, שני המלכים שבסיפור אינם אלא מלך אחד – האל. מלך העולם מטיל על האדם משימה לחפש את פניו.
הפער שבין היותו של המלך "איש אמת" ובין מצבה המושחת של המדינה המלאה שקרים, מבטא את הפער המוחלט שבין האל והעולם. האל מופיע כניגוד למצב הארצי, והחכם הוא זה המבין, על דרך השלילה, כי אין להסיק מתופעות העולם על מצבו של האל.
תיאור המדינה, ובתוכה עיר ובית רומז כנראה לבית המקדש ולפעילות הדתית והפולחנית בכללה. ואם כך, ר' נחמן אינו נמנע מלרמוז כי במידה מסוימת אפילו העיסוק במעשים דתיים ופולחניים מכיל מרכיב של "הצגה" ומשחק.
בסופו של הסיפור מצליח החכם לראות את פניו של המלך, דווקא בשעה שהמלך נעשה 'אַין', כלום, ולפיכך בעצם לא ראה דבר. נראה כי הסיפור רומז לכך כי בדומה לטענתו של הרמב"ם, אי אפשר להבין את האל אלא על ידי התבוננות על דרך השלילה – מה אינו האל, ומה רב הפער בינו ובין מה שעשוי להיראות כמוהו.