מי באש
לאחר שנשרף ביתו של החזן כליל, הלך אל ר' מנחם מנדל מקוצק. הרבי רמז לו שביתו נשרף מכיוון שהאריך במקום שלא היה צריך
רבי מנחם מנדל מקוצק לא אהב שהחזנים מאריכים בניגון התפילה. השמש שלו ידע זאת, ולעתים היה מעיר לחזן שיקצר בניגונים.
פעם אחת אחרי יום הכיפורים נשרף ביתו של החזן כליל. בא החזן לרבו, הרבי מקוצק, כדי לתנות את צרתו. אמר לו הרבי: "בימים הנוראים כשקראנו את הפיוט 'ונתנה תוקף' (העוסק בגורלו של האדם בשנה הבאה וכולל את המילים 'מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ') אתה הארכת בסלסול בניגון המילים 'וּמִי בָאֵשׁ', לכן באה אליך האש."
בפשיסחה, מקום מושבם של רבותיו של ר' מנחם מנדל מקוצק, וכן בקוצק שבה הנהיג הוא את החסידות, הקפידו להתפלל בזריזות. נראה שהרבי מקוצק התנגד לחזנות אמנותית שמטרתה להנעים לשומעים את זמן התפילות, שכן ראה בתפילה דיבור גורלי עם האל, ובמסגרת דיבור כזה אין מקום לארכנות מיותרת. הוא רומז לחזן שכאשר מישהו מדגיש קטע מסוים בתפילה יש לכך השלכות, וההתעמקות במה שמפחיד יכולה להביא עלינו דווקא את מה שפחדנו ממנו. מי שמסלסל בפחד מפני האש – סופו להביא עליו את האש. ובמילים אחרות: העיסוק הפרנואידי דווקא מזיק.
הסיפור הוא דוגמה לביקורתיות הנוקשה של ר' מנחם מנדל מקוצק, שנודע בנאמנות לאמת בלי לנסות לגרום לדבריו לנעום לשומעיהם.
