מי יענה אמן
ר' שמלקה מניקלשבורג גרם בלי כוונה לבואם של מלאכים, בזכות העובדה שהיה צריך מי שיענה "אמן" לאחר ברכתו. לדעתו, כל ברכה צריכה "עניית אמן", כלומר מפגש ותקשורת עם אחרים.
לפני פטירתו סיפר רבי שמֶלקֶה מניקֶלשבּוּרג:
רוצה אני לספר לכם איזה דבר. עד היום נמנעתי מכך כי חששתי שלא יאמינו לי, וייענשו השומעים על חסרון אמונה. אבל כעת, כשקרוב יומי, הנני מוכרח לספר.
כל חיי השתדלתי שלא לברך ברכה בלי שיהיה מי שיענה "אמן" בסופה. הלוא ידוע שכאשר מברכים, נברא על ידי הברכה מלאך, אך בריאתו שלמה רק אם ענו "אמן" לאחר הברכה. בכך מושלם הצד הרוחני ונברא המלאך. בשל כך הייתי נזהר לברך רק במקום שיש מי שיענה אחריי אמן.
פעם אחת הוזמנתי לברית מילה בביתו של בעל אחוזה עשיר. האיש הזמין בשבילי עגלה מחופה ועגלון, וכך יצאנו לדרך. באמצע הדרך ירדתי מן העגלה ונפניתי לעשות את צרכיי. אחר כך רחצתי את ידיי במימיו של מעיין שמצאתי במקום, ורציתי לברך את ברכת "אשר יצר", שמברכים לאחר עשיית צרכים. אז ראיתי כי העגלון המוליך את העגלה אדם ריק ופוחז הוא, וידעתי כי לא אוכל לצרף אותו לדבר שבקדושה, ולא יוכל לענות אמן אחרי הברכה שאברך. הצטערתי מאוד על כך, ולא ידעתי מה אעשה.
לפתע ראיתי לפניי ממש שני אנשים משונים ומבהילים, שנראו כתלמידי חכמים. לא השתהיתי עוד ובירכתי "אשר יצר", והם ענו אמן במתיקות ובהתלהבות. מיד אחר כך באו ענן וערפל ולקחו אותם מעל פניי ולא ראיתי אותם עוד.
שבתי אל העגלה כשאני נרעש ומבוהל, וראיתי כי העגלון לא ידע ולא חש בדבר. הבנתי כי מלאכי אלוהים היו אלו, מיכאל וגבריאל, שנדמו לי כאנשים בני תורה.
באותה השעה דרשתי על כך את הפסוק "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ" (איוב כג, יג). לפסוק זה נוהגים בראש השנה להצמיד את המילים "נורא ומרום וקדוש". וכך דרשתי: "וְהוּא בְאֶחָד" – אני הייתי לבדי. "וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ" – ולא היה מי שישיב אמן על ברכתי. "וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה" – ואף על פי כן השתוקקתי שתיעשה הברכה בשלמות, ויהיה מי שיענה לברכתי. "וַיָּעַשׂ – נורא ומרום וקדוש" – אז נעשים מעשים נוראים ונפלאים ונבראים מלאכים קדושים על ידי המעשה שעשה האדם.
אחר כך נחתי מעט והתנמנמתי בעגלה הנוסעת. בחלומי נאמר לי כי יפה כיוונתי בפירוש הפסוק, וכי באמת מלאכים ראיתי.
מלאכים יגיעו לעולם ואפילו ייבראו במיוחד גם אם אין מי שיענה "אמן" אחרי הברכה. "עניית אמן" לאחר הברכה היא לכאורה דבר שולי, וניתן לברך ברכות גם בלעדיה. ובכל זאת, ר' שמלקה טוען כי ללא "עניית אמן" הברכה פגומה, ובהתאמה – המלאך שנברא ממעשה המצווה אינו שלם.
הברכות נועדו, לכאורה, "לאוזניו" של האל. הדגשת החשיבות של "עניית אמן" מעידה על כך שהברכה נועדה גם לאוזניים נוספות, ארציות יותר. במילים אחרות – הפעולה הדתית, כמו הברכה שמברכים את אלוהים, חייבת להיעשות באופן של תקשורת בין אישית, שבה יש גם מי שמאזין ומגיב.
במהלך הסיפור מקבלת האמירה המיסטית, שלפיה נבראים מלאכים מן הברכות, משמעות חדשה – המלאכים בעצם נבראים כדי שיהיה מי שיענה "אמן". בדרשה שהוסיף ר' שמֶלקֶה נוספה גם התובנה כי התשוקה שהייתה לו שיהיה מי שיענה "אמן" היא שהביאה את המלאכים. כך הבין ר' שמלקה עד כמה גדול כוחו של האדם, ועד כמה רב כוחה של הברכה.
