מילים שאין לומר
מיהו קצין המשטרה המסתורי, המנסה לשכנע את החסיד לקרוא לענפי ההושענא - ענפים? והאם טוב עשה חסיד שלא שמע לו?
בבוקרו של יום הוֹשַׁעְנָא רַבָּא יצא אחד מחסידיו של רבי יצחק מווּרקי מביתו אל בית המדרש כדי לומר את והתפילות המיוחדות והפיוטים הנוהגים ביום זה. כנהוג, הכין האיש אגד של חמישה ענפי ערבה הקרויים "הושענא", תחבם תחת בית שחיו, וכך הלך אל בית המדרש.
בדרך הופיע לפניו אדם רכוב על סוס, מראהו כקצין משטרה, ומקל בידו. האיש קרא אל החסיד לעצור, ואז קרב אליו והכה אותו במקל שבידו. "יהודי, מה זה מציץ מתחת שרוולך?" שאל הקצין. "הושענא," ענה החסיד. שוב הכה הקצין את החסיד באכזריות ודרש: "אמור 'ענפים'!" החסיד סירב ואמר כי חלילה לו לקרוא לאלו "ענפים". שוב הכה אותו הקצין שיאמר "ענפים", ואילו החסיד התעקש – "הושענא הם".
אז שאל הקצין: "ולהיכן אתה הולך?"
"אל הרבי יצחק מוורקי," ענה החסיד.
"אמור 'יוצקא' ולא יצחק," דרש הקצין, אבל החסיד סירב ואמר: "לא! זהו הרבי, הרבי מוורקי!"
לפתע נעלם הקצין, והחסיד המשיך בדרכו. כאשר הגיע אל רבו ובירכו לשלום, מיהר הרבי ושאל: "ומה אירע לך בדרך?"
סיפר החסיד לרבי את כל שאירע לו. אז אמר לו הרבי מוורקי: "דע לך כי נס גדול אירע לך, שעמדת בניסיון ולא אמרת כדברי הקצין. כי היה זה השטן שעמד לפניך, ולא בא אלא לגרום לך לאבד את עולמך פעמיים – גם שתבזה את המצוות וגם שתקרא לרבך בשמו. אבל אתה עמדת בניסיון, ובשל כך תיחתם לאלתר בספר החיים, ותזכה לחיים טובים ולשלום!"
על פי המסורת, יום הושענא רבא הוא היום החותם את גזר דינו של האדם וקובע גורלו בשנה הבאה. ביום זה נהוג גם לחבוט בקרקע חמישה ענפי ערבה אגודים כדי לשנות את מידת הדין הקשה ולהפכה לרחמים וחסד.
בניסיון שעבר החסיד שבסיפור מתגלה לפניו השטן כקצין משטרה אכזר. הניסיון שהחסיד עומד בו עשוי לחשוף מבוכה פנימית בנפשו של אדם מאמין: האם ה"ענפים" הם אכן "הושענות"? הלוא בכל זאת אין אלו אלא ענפים, ומה הופך אותם להושענות? ובאותה מידה – מה הופך אדם מסוים להיות עבור מישהו רבי, ומעשה גנאי יהיה לקרוא לו בשמו?
החסיד התגבר על הקולות הללו, הפנימיים והחיצוניים, והתעקש לאחוז באמונותיו. בכך זכה לברכה ולגזר דין טוב. אולי אפשר לומר כי האחיזה באמונה, למרות הספקות והקולות המרפים את הידיים, היא הדרך היחידה להצלחה.
בני מר
אף אני, שאיני מאמין בדברים שמעל הטבע, חושב שבספרות יש מקום גם לסיפורים כאלה
האם אני הוא "הבעל דבר", כלומר,השטן רחמנא ליצלן?
רוצה לומר, האם השטן שנזדמן לחסיד בדמותו של שר הוא משכיל בן הימים ההם, מאמין בדת הטבע ובעידן הקדמה והטכנולוגיה? הלא לוּ אני פגשתי את אותו חסיד בדרכו אל הרבי מוורקי, הייתי מפציר בו: עצור! לאן אתה רץ? עמוד רגע ואמור מה נאה אילן זה, מה נעימות ערבות אלו שאתה מסתיר בבגדך. אל תמהר לחבוט אותן ולהשליכן לגניזה. אמור שהן ענפים, אמור מה שהן: ערבות ולא הושענות. מה שיושיע אותך לא תהיינה אותן הושענות אלא ההתבוננות סביבך, גילוי הטבע בתוך ההוויה. עבוד את האדמה, חסיד, הוצא לחם מן הארץ ואל תצטרך לפתקא טבא. הבט בסתיו הנאדר, מלא את אסמי-עיניך בירוק היקר הזה, שעוד מעט ואיננו, ואם תרצה אמור גם "מה רבו מעשיך" והודה למי שברא עולם ומלואו. הרי לא רק בשבילך נברא העולם, ואתה משמש בו בדיוק כאותה ערבה וכאותה נמלה שהעפילה לעלה שבידיך.
ועוד הייתי אומר: קרא לרבך בשמו, אמור שאתה הולך אל יצחק. קרא בשם המפורש ואל תסתיר פנים. הרי רבך הוא בן אדם, וכל בני האדם שווים, ואף אם רבך הוא ראשון בין שווים, ואף אם הוא מורך ורבך, אין הוא מסוגל לחולל נפלאות שאתה אינך יכול. הלא אם תטעה לחשוב שרבך הוא הצדיק הנבחר, תאמין גם שהחסידות היא הדרך הנבחרת להיות יהודי, ויהודי הוא בן העם הנבחר בעיני אלוהים. ולא היא! אלא כל בני האדם שווים, ויהודי הוא אדם ולא בן אלוהים, כשם שערבה היא ערבה ולא הושענא.
מובן שלא הייתי מכה אותו. בדרכי נועם הייתי מנסה להסביר לו עד שיראה את הדברים כהווייתם ויגלה את האמת.
אבל האם אני מאמין בכל אלה? האומנם הוורד הוא ורד הוא ורד, ערבה היא ערבה היא ערבה, ויצחק הוא יצחק הוא יצחק? הלא גם אני אינני רוצה להסתפק בזה – בשממה של מודרניזם, מטריאליזם וסוציו-ריאליזם. אולי אני מפחד לפתוח פתח לדמיון מחשש שאאמין שאם לא נשארו עלים בערבה אחרי שחבטתי בה, למשל, אזכה לחיים ארוכים, כפי שאמרו לי בילדותי?
מצד אחד, אני נמלא אימה מהיום שבו מנהיגינו בחברה ובמדינה יהיו אדמו"רים וצדיקים בלבד. מצד אחר, האם אוכל לחיות בעולם שיש בו רק נמשלים, ואין בו משל או דימוי או מטפורה? אני יכול ליישב את הדברים בשכלי ולהסביר שהטוב והרע שבסיפור הזה אינם מתנצחים אלא בדעתנו, אבל האם אני מוכן לוותר על קיומם של שדים ורוחות בספרות? האם אני מוכן לוותר על הסיפור הנפלא הזה עצמו, שמבקש למסור את הנפש תמורת האמונה במה שלמעלה מהטבע, במה שעומד בניגוד להיגיון?
אני רוצה שדברים שאינני יכול להאמין להם במציאות יתקיימו בספרות. אני אמנם מסרב להאמין שבהושענא רבה, בליל חיבוט ערבות, אדם רואה את צלו ויודע אם יחיה או ימות בשנה הבאה, כפי שכתוב ברמ"א. אבל מה נעשה בלי מעשייה יפה כזאת ובלי דמות אביו של המלט המופיעה לאור ירח אחרי מותו? לפני שנים רבות המרתי את דתי לספרות ודבקתי בה כמעט באותו אופן שבו דבק חסיד ברבו. היום איני בטוח בזה כל כך. היום, בדרכים הטרופות, אינני יודע אם אני החסיד או ה"בעל דבר", אבל הסיפור הזה מתוך "אהל יצחק", מיטיב להעמיד את שני הניגודים.
