הסיפור

בין החסידים שבעיר שֶעפְּס היה חסיד אחד שנקרא בפי כול א "דֶּער קלֵיינֶער רֶבּ זַלמן" – רב זלמן הקטן. לעתים אף כונה זלמן "חסיד", כיוון שהיה חסיד צנוע ופרוש מהנאות העולם, ועם כל ייסוריו היו פניו תמיד בוערות כלפידים בשמחה קדושה.
בשעה שנטה זלמן למות, באו החסידים, בני החבורה הקדושה, להיות עמו בשעת יציאת הנשמה. אמרו לו החברים: "זמנך קרב. אמור 'וידוי' וחזור בתשובה לפני מותך – כפי שנהוג."
צחק זלמן בשובבות ואמר: "שוטים שכמותכם – התביישו לכם! האם כך עושים תשובה על חטאים – כשרואים את המוות מול העיניים? טעות בידכם. את התשובה יש לעשות בשעה שאדם יושב לו ליד השולחן ואוכל סעודה דשנה. כשאוכלים אטריות 'לוֹקְשן' עם בשר – זה הזמן לחזור בתשובה. זכרו זאת!"

---

על הסיפור

על פי המנהג וההלכה, ראוי לאדם להתחרט ולחזור בתשובה לפני מותו (משנה, אבות, פרק ב משנה י). זלמן, החסיד הצנוע והשמח, מזלזל ב"ווידוי" ובחרטה הנעשים ברגעים אלו של אימה מהמוות. לשיטתו, הרגעים המכריעים מיהו האדם הם הרגעים היומיומיים. ובמילותיו שלו – אדם נמדד ברגעים שהוא יושב ליד שולחן מלא כל טוב, ואוכל תבשיל אטריות עם בשר. על פי זלמן, העמידה מול המוות והחידלון צריכים להשפיע על האדם לאורך כל חייו, ולגרום לו להתרחק מן החיים החומריים והגסים.
הצחוק והשמחה שבהם הולך זלמן אל מותו מבטאים יותר מכול את השלמות הפנימית שלו בנוגע לאופן שבו חי את חייו, ומסמלים את הדרך הנכונה שבה חסיד צריך למות.
באופן כללי ניתן לומר כי החסידים נרתעו מן העצבות ומן האימה המשתקת. ואכן, החסיד שבסיפור הוא דוגמה לאדם, שאפילו ברגעים שלפני מותו הוא מלא ביטחון ושמחת חיים.