הסיפור

בעת ביקורו של השר משה מונטיפיורי אצל הקיסר ניקולאי הראשון, חשב רבי יצחק מווּרקי להיפגש עמו ולבקש ממנו להשתדל אצל הקיסר שיבטל את האיסור שנגזר על החסידים, שלא לחבוש בימי שבת וחג את כובע הפרווה, השְטרַיימל.
כששמע על כך רבי מנחם מנדל מקוצק צחק ואמר, כי מאמצי הרבי לשדל את השר מונטיפיורי לא יועילו, מכיוון שמונטיפיורי בעצמו לובש בגדים מודרניים, ואם כך, מדוע שיבין את חשיבות השטריימל בעיני החסידים. הלוא עסוק הוא כעת בצרתם של אחינו בני ישראל שבמרוקו ובצרות נוספות, ולמה שיתעסק בשטריימל של החסידים.
אחר כך הוסיף הר' מקוצק וסיפר:
"בשעתו, אסרה ממשלת פרוסיה ללמוד תורה ב'חֵידֶרים' – בתי הלימוד המסורתיים לילדי ישראל. התאספו הרבנים בראשותו של רבי עקיבא אֵיגר לטכס עצה, והסכימו שיש לשלוח בקשה לשלטונות להעביר את רוע הגזֵרה. לצורך ניסוח המכתב, היו צריכים יהודי הבקי בשפה הגרמנית. אחד הנוכחים באסֵפה המליץ על יהודי מסוים מהעיר פּוזנַן, השולט היטב בשפה זו.
אולם ר' עקיבא איגר התנגד לכך כי יהודי זה כבר פרק מעליו את עול התורה והמצוות, ולפיכך לא חשב ר' עקיבא איגר כי יוכל לשמש שליח ראוי למטרה שאינו מזדהה עמה. בדרך זו הוא גם פירש את הפסוק בתהלים 'אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה.' (קמו, ג). – אין 'ישועה' באדם שהדברים אינם נוגעים לו – 'בן אדם שאין לו'."
כפי שאמר הר' מקוצק, כך אכן היה. השר
משה מונטיפיורי סירב לטפל בבקשתם של החסידים ואמר שאינו מבין כלל מדוע יהודים אלו מתעקשים דווקא לחבוש כובע מפרווה של דובים.

---

על הסיפור

1. בסיפור טוען הר' מקוצק כי לא ניתן להפריד בין תוכן השליחות ובין אמונותיו וערכיו של השליח. כאשר השליח אינו מזדהה עם מטרת השליחות, הרי שהדבר נידון לכישלון.
אדם אינו יכול לשכנע אחרים במסרים שאין הוא מאמין בהם בעומק לבו.
2. הר' מקוצק עצמו בז לעצם העיסוק בלבוש החיצוני, ונראה שגם בסיפור זה הוא רומז כי ישנם דברים חשובים יותר לעסוק בהם. ואם כך, המסר אולי נוגע לכך שכדאי לאדם לבחור על מה להיאבק ובאילו תחומים עליו לוותר ולהרפות.