מוטב מאוחר
רבן גמליאל קובע מועד לסוף קריאת שמע של ערבית ומתמודד עם בניו המאחרים לבוא מבית המשתה
מתי הזמן לקרואת את 'שמע ישראל'? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומה אחרי שטבלו במקווה.
ועד מתי? חכמים אומרים עד חצות, ורבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר.
פעם אחת באו חזרו בניו של רבן גמליאל ממשתה חתונה ואמרו לו: לא קראנו 'קריאת שמע'.
אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, אתם עדיין חייבים לקרוא.
ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שאמרו חכמים 'עד חצות', המצווה עדיין בתוקף עד שיעלה עמוד השחר.
אם כן, למה אמרו חכמים 'עד חצות'? כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
לכאורה המשנה היא ספר חוקים, אבל כבר בפתיחתה של המשנה מופיע סיפור. הדמות הראשית הוא רבן גמליאל, דמות מרכזית בעולמה של המשנה. הוא היה נשיא הסנהדרין, שניים מתלמידיו היו ראשי אסכולות תנאים מרכזיות, והוא היה סבו של עורך המשנה רבי יהודה הנשיא. אלא שהסיפור אינו מציג אותו בשיא תהילתו כראש הסנהדרין אלא בנעלי בית, כאב מבוגר המחכה לבניו המתהוללים שישובו מאוחר הביתה מחתונה. אנחנו יכולים לדמיין אותו דואג להם או כועס על איחורם.
כשהם חוזרים אחרי חצות הם שואלים אותו האם הם עדיין מחויבים בקריאת שמע, שכן לדברי חכמים יש לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות. רבן גמליאל סבור שזמנה של המצווה הוא כל הלילה, עד עלות השחר, ואילו דעת חכמים היא סייג לתורה, הגבלה שנועדה לגרום לציבור לא לדחות את קריאת שמע כדי שחלילה לא יפספסו את הזמן המתאים. אך ההגבלה של חכמים אינה מעיקר הדין. רבן גמליאל איננו מסתיר מהציבור את סוף הזמן לקריאת שמע. למרות שההסתמכות על הזמן המאוחר הזה עלולה לגרום לאנשים להתרשל, הוא מותיר את ההתרחקות מן העבירה לאחריות הציבור.
הסיפור מדגים את עמדתו של רבן גמליאל כשהוא מראה שקביעת זמן מוקדם יותר עלולה לגרום למי שאיחר אותו להימנע מקריאת שמע מאוחרת. בהצבת הסיפור בתחילת המשנה מצטרפים עורכיה לעמדתו של רבן גמליאל המתנגדת להסתרת עיקר הדין מן הציבור. הסיפור מציג את משפחת הנשיא בנעלי בית, ומראה שגם הם מתמודדים עם החיים הרגילים שיש בהם איחורים, ואב המחכה לבניו שיחזרו מבית המשתה.
הצבת דמות המופת הזאת בתחילת המשנה אומרת לקוראיה: התורה פונה אליכם גם כשאתם מאחרים, גם כשאתם חוזרים מאוחר בלילה מחתונה או מבית המשתה, וגם כשאתם ערים בנעלי בית ודואגים לילדים.
