הסיפור

פעם אחת אמר היהודי הקדוש לתלמידו, רבי שמחה בּוּנים מפּשיסחָה, שייסע בדרכים, ולא אמר לו בשל מה עליו לנסוע.
לקח עמו ר' שמחה בונים כמה חסידים, ונסעו. לבסוף הגיעו אל כפר אחד, והתאכסנו בביתו של היהודי הממונה על הכפר.
רצו החסידים לאכול, וכששאלו את בעל הבית אמר להם כי אין בביתו אלא רק מאכלי בשר. באותה השעה נכנס ר' שמחה בונים אל החדר שהוקצה עבורו, והחסידים היו הולכים ובודקים בבית כדי לחקור ולברר: מי היה השוחט? האם הייתה הבהמה כשרה בלי שום חשש? האם המליחה, ההדחה והכשרת הבשר נעשו כראוי?
עודם מדברים עם בעל הבית על כך, והנה קול נשמע. היה זה אדם שישב, כדרכם של עניים, מאחורי התנור הבנוי בירכתי הבית. בגדיו של האיש היו קרועים, כדרך האורחים העוברים ושבים מעיר לעיר. כששמע האיש את החסידים חוקרים ודורשים בעניין הבשר, קרא ואמר: "חסידים, חסידים! שואלים אתם ובודקים היטב מי הוא השוחט ואיך הוכשר הבשר. בודקים אתם את מה שאתם מכניסים אל הפה, אבל מה שאתם מוציאים מן הפה – מה שתאמרו ותדברו – האם על כך אין לכם שום שאלה?"
שמע ר' בונים מחדרו את דבריו של האורח והבין, כי בשביל לשמוע דברי מוסר אלו שלח אותו היהודי הקדוש. מיד יצא מן המקום ושב אל ביתו.
והאורח, אליהו הנביא היה.

---

על הסיפור

דבריו של האורח המסתורי מכוונים לכך שהעיסוק של החסידים בהקפדה היתרה על הכשרות עלול להעיד על חוסר הקפדה על דברים "היוצאים מן הפה", כלומר צורת הדיבור ותוכנו. נראה כי האורח מתכוון לומר שהתנהגות ראויה ומידות טובות חשובות לא פחות מדיני הכשרות.
מעניין לציין כי אמירה זו מופיעה לראשונה בברית החדשה. שם מסופר כי ישו מחה על העיסוק בדיני הכשרות ואמר כי "אֵין דָּבָר מִחוּץ לְאָדָם אֲשֶׁר יוּכַל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּבֹאוּ אֶל־קִרְבּוֹ, כִּי אִם־הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הֵמָּה יְטַמְּאוּ אֶת־הָאָדָם" (מרקוס ז, טז; מתי טו, יא).
יש להניח כי החסידים שסיפרו סיפור זה לא הכירו אמירה זו במקורה הנוצרי.