מה לתת לעני המפונק
כיצד יש להתייחס לעני מפונק? האם אין טעם לתת לו צדקה או שאולי יש להגדיל לו את סכום התמיכה? ובכלל, מי מרוויח יותר מן הנתינה - הנותן או המקבל?
מר עוקבא היה רגיל לשלוח לשכנו העני ארבע מאות זוזים בכל ערב יום כיפור.
פעם אחת שלח את הסכום עם בנו.
חזר הבן ואמר: לא צריך לתת לו.
שאל אותו מר עוקבא: מה ראית?
אמר הבן: ראיתי כיצד מוזגים לו יין ישן בשפע.
אמר מר עוקבא: כל כך מפונק הוא?
הכפיל את הסכום ושלח לו.
כשעמד מר עוקבא למות, אמר: הביאו לי את חשבון הצדקה שלי.
מצא שהיה כתוב בו שנתן לצדקה שבעת אלפים דינרי זהב טובים.
אמר: צידתי קלה והדרך רחוקה.
עמד ובזבז את חצי ממונו לצדקה.
במבט ראשון זהו סיפור מעורר תמיהה, המציב סטנדרט לא שכיח למתן צדקה. האם אכן יש לדאוג למותרות עבור העני? מהסיפור עולה כי האחריות כלפי העני אינה מסתכמת רק בקיום הבסיסי שלו אלא גם בדאגה לתחושת הרווחה והשלוׂמוּת שלו.
מר עוקבא היה ידוע במעשי הצדקה והחסד שלו. בסיפור שלפנינו מתואר כיצד היה נותן צדקה לשכן עני בכל ערב יום כיפור – זמן שבו נהוג להרבות בצדקה באופן מיוחד כמעין כפרת עוונות. באחת השנים שולח מר עוקבא את בנו לתת את הצדקה לשכן העני במקומו, והבן חוזר בלי לתת את הצדקה וקובע כי השכן אינו זקוק לה. כאשר מר עוקבא מברר מדוע הוא חושב כך, מספר הבן כי ראה כיצד מוזגים לאותו עני יין ישן, עובדה המעידה על כך שהיה יכול להרשות לעצמו משרתים, או לפי פרשנות נוספת, שהיו מזליפים לו יין ישן על הרצפה על מנת לבשם את הבית. תשובתו של מר עוקבא מפתיעה: הוא לא חולק על מה שראה הבן, אלא רק על המסקנה: אם העני הזה כל כך מפונק, הרי שיש להכפיל לו את סכום הצדקה.
לתפיסתו של מר עוקבא, הצדקה לא צריכה להינתן לפי מדדים אובייקטיביים קבועים אלא לפי התבוננות סובייקטיבית על האדם העני, על רמת החיים שהורגל אליה בעבר או על צרכיו הייחודיים. רק הבנה רגישה של צורכי הזולת מאפשרת את קיומה של מצוות צדקה.
סיום הסיפור מעביר את המוקד של נתינת הצדקה מן המקבל אל הנותן. כאשר מר עוקבא עומד לפני מותו הוא מבקש לעיין בפנקס הצדקה שבו תיעד את סכומי הצדקה שנתן לאורך חייו. על אף הסכום הגבוה שהצטבר בו, חש מר עוקבא כי הסכום הזה אינו מספיק לו כ"צידה לדרך" אל עבר העולם הבא, ולכן הוא ממהר לתת עוד מחצית מהונו לצדקה. נראה שהוא מצפה שגן העדן של המותרות שהוא מבקש לתת לעני בעולם הזה, יהפוך לגן העדן שלו בעולם הבא. העני אינו הנמען הבלעדי של הצדקה אלא דווקא הנותן הוא זה שמצטייד בטוב לפני מותו. האדם שצובר מעשים טובים בחייו מגיע אל הפרידה מן העולם בידיים מלאות זכויות. ככל שהאדם נותן לאורך חייו ביד יותר רחבה ונדיבה יותר, כך מאגרי הטוב שלו גדלים.
