מה אומרות אבני הבית?
מה מספרות האבנים על מי שסיתת אותן? בשיחה בין שני זרים בירושלים עולה השאלה: האם העיר נבנית על יסודות של צדק חברתי?
על ספסל בירושלים נפגשו שני זרים. פנה האחד אל השני ושאל:
אמור לי, למה אתה יושב כאן כבר רבע שעה ומביט בבניינים הגדולים בעיר קודשנו?
– יצא לך לראות פעם את הסתת בשעת עבודתו?
בוודאי, מה מעניין בכך?
– אתה יודע כיצד מניח אבן ועוד אבן, מודד ומיישר בסרגל, מוסיף עוד אריח לאריח וחוזר חלילה? חשוׂב כמה אבנים צריך כדי לבנות בניינים גדולים שכאלו.
מיליונים בוודאי.
– אתה מבין, זה מה שתפס את עיניי. מיליוני אבנים! אלפי תנועות ידיים של אנשים עמלים, זריזים ושוקדים על מלאכתם. אבל כשהם מסיימים והבית מתנוסס בחידושו נוטלים הם את הפטיש, הסרגל והמשקלת, רוחצים ידיהם, פושטים הסינר הכחול ושבים למעונם. הם בנו את הבית, אבל לא הם ישבו בתוכו.
הרי באים הם על שכרם!
– אבל דורות שלמים שעסקו כל ימיהם בבניין בתים, לא מניחים דבר לבניהם מלבד מלבושיהם הבלים אכולי הסיד והאבק. ובבתים התיישבתם אתם, התיישבנו אנחנו, והשתקענו בירושלים בתוך עזבונם-הם. ואת אוזנינו אנו אוטמים בכדי שלא נצטרך להודות בזה… "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק" – ואני שומע זעקתה… כשישבתי והתבוננתי באבנים, הקשבתי לשוועתם.
הסיפור מתאר שיחה דמיונית בין שני זרים בירושלים ההולכת ונבנית. בשיחה ביניהם עולה כי האדון טרוד בשאלות עמוקות שנוגעות לבניין הארץ וצדק חברתי. מה שהאחד חושב להיות הסדר הטבעי של העולם, פועלים בונים בניינים בירושלים, השני מבין כמקור לעוול חברתי נורא. שכרו של הסתת לעולם לא יאפשר לו קיום מכובד, הוא ובניו אחריו יבנו בית ואחרים ישבו בהם. האדון נותן לביקורת זו צורה תנכ"ית ומשווה לה מעמד של תוכחה נבואית בכך שהוא מצטט מתוך דברי הנביא חבקוק: "כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה׃ הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃" (חבקוק ב יא-יב). כלומר, בניינה של ירושלים החדשה נמדדת על פי דרישות הנביא חבקוק, כפי שמבין אותן דוד בן גוריון.
בנוסף על הרוח הנבואית השורה על הסיפור, היא מחביאה טענה ברוח משנת קרל מרקס. בכתביו המוקדמים כתב מרקס ביקורת על הכלכלה המדינית שיוצרת ארמונות לעשירים ומְאוּרוֹת לפועל. מרקס מוסיף שכאשר הפועל לא נהנה מפירות העמל שלו, שגרת יומו בעבודה שאת פירותיה לא יקבל נחווית כזרה וחיצונית. הוא מרגיש מנוכר מן העבודה ועל כן הוא מרגיש מנוכר מעצמו (קרל מרקס, כתבי שחרות, תרגום שלמה אבינרי, עמ' 112).
מיזוג זה בין רוח נבואית וביקורת חברתית נוסח מרקס, אפיינה רבים מן העלייה השנייה, ושאלות על המבנה הכלכלי הראוי להתיישבות פִּרנסה את המחלוקות הגדולות של התקופה.
