
מגן הבריונים
החכמים מתנגדים להתקרבות של רבי זירא לבריונים, על אף כוונתו החיובית להחזיר אותם בתשובה. לאחר מותו נגלית השפעת יחסו עליהם
בשכנותו של רבי זירא היו בריונים, והיה נוהג בהם בקרבה ובחביבות כדי שיחזרו בתשובה.
והיו החכמים מקפידים עליו, ולא היו מרוצים ממעשיו אלו.
כאשר מת רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו היה "קטינא חרוך שוקיים" (כינויו של רבי זירא) מבקש עלינו רחמים ומתפלל עלינו שלא יענישו אותנו משמיים על מעשינו. ועכשיו מי יבקש עלינו רחמים?
הרהרו בליבם ועשו תשובה.
רבי זירא, עולה חדש נעים הליכות, בוחר להתחבר דווקא עם המאפיונרים של שכונתו. החיבור הזה מפתיע במיוחד לאור דמותו של רבי זירא שעולה מסיפורים אחרים ובהם הוא מוצג כטרף קל לבריונים. בסיפור הזה הבריונים לא פגעו בו, אך גם לא התייחסו אליו בכבוד שאולי היה ראוי לחכם גדול כמוהו. במקום לקרוא לו "רבי זירא" הם משתמשים בכינויו: הקטן חרוך-השוקיים.
מקור הכינוי מעיד על גדולתו בתורה של רבי זירא: הוא צם 100 תעניות כדי שלא תשלוט בו אש גיהנום והיה יושב בתנור כדי לוודא שהשיטה עובדת. באחת הפעמים מבט ביקורתי של החכמים גרם לו בכל זאת להיכוות בשוקיו. את האפיון "קטן" קיבל כנראה בשל קומתו הנמוכה, שעליה מעיד גם כינויו הירושלמי – זעירא.
על אף גדלותו זו, לרבי זירא התאים מאוד כינוי הקרבה של הבריונים. במקום אחר בתלמוד הוא עצמו לא רצה להתכנות רבי בשל המחויבות הציבורית המשתמעת מכך, אלא רק לשבת וללמוד.
בתחילת הסיפור החיבור נראה חד-צדדי: רבי זירא מקרב את הבריונים, אך לא ברור מה היה יחסם אליו מעבר לכך שלא מסופר שפגעו בו – וזה יכול להיות רמז לבאות.
בשלב הזה קשה לדעת האם רבי זירא הוא פתי שחושב שחיוכים ומילות נימוס יכולים לשנות התנהגות ותפיסת עולם, או שהוא רואה יותר רחוק. הכעס של חכמים כלפיו עשוי לנבוע מהתנשאות, אך גישתם ריאלית יותר: נראה כי מקרבה לפושעים אפשר בעיקר להפסיד.
רק בסיומו של הסיפור נגלה המקום העמוק שקבע רבי זירא בליבם של הבריונים, שגרם להם לזנוח את דרך הבריונות.
מהסיום ברור כי הדרך שבה דגלו חכמים, דרך העוקפת את הרחוב של הבריונים, הותירה את החכמים מוגנים ומכובדים, אך השיטה של רבי זירא העבירה את אותם בריונים לצד השני של הרחוב.