הסיפור

פעם אחת נפגשו שלושה אדמו"רים חשובים: רבי מנחם מֶנדל מרימַנוֹב, רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא ורבי נפתלי מרוּפְּשִיץ. הר' מאפטא היה איש זקן, ושכב על המיטה. הר' מרימנוב ישב סמוך לו, והר' מרופשיץ שהיה עדיין צעיר לימים ישב לידם, על הספסל.
אמר הר' מאפטא: "הרב מרופשיץ, מה דעתך על ה'חכמה' והמליצה של תפילת שמונה-עשרה בערב יום הכיפורים?" אמר וצחק.
לאחר שנסתיימה הפגישה, פנה ר' הירְש, משרתו של הר' מרימנוב אל ר' נפתלי, וביקש ממנו שיאמר לו במה מדובר. הוא לא העז לשאול את ר' מנדל, רבו, ואת "הזקן" מאפטא, "אולם ממעלת כבודך" – כך ביקש – "אני מבקש כי תספר לי."
סיפר לו ר' נפתלי כי בשנה אחת הייתה גזֵרה שגרמה למותן של נשים רבות, ובייחוד נשים בהיריון. יום אחד הגיע כפרי אחד לעיר לתפילת יום הכיפורים, וניגש להתפלל תפילת שמונה-עשרה של מנחה בערב היום הקדוש. ואולם הכפרי לא ידע לקרוא ולהתפלל היטב, ובהגיעו ל"ברכת השנים" טעה, ובמקום "שָנִים" אמר "נָשִים". כך אמר – "ברך עלינו… וברך נשותינו כנשים הטובות לברכה… ברוך אתה ה' מברך הנָשִים." ובתפילה זו בכה הכפרי בכי תמרורים על הצרה והמחלה, וכך התבטלה הגזֵרה.
סיים ר' נפתלי ואמר – "על כך צחקנו, על דבר נאה זה."

---

על הסיפור

הרקע לסיפור הוא המציאות שבה כפריים רבים היו באים אל בית הכנסת רק בימים הנוראים. פעמים רבות הייתה זו התפילה היחידה שהתפללו במהלך השנה, והם לא היו בקיאים בקריאת המילים שבסידור.
מציאות זו משתקפת גם בסיפור הידוע על הנער הכפרי שהביא חליל אל בית הכנסת וחילל בו במהלך התפילה.
דמויות אלה מבטאות בסיפור החסידי – כמו בסיפור שלפנינו – את הרעיון כי הכוונה התמימה והטהורה עשויה להגיע גבוה יותר מן הכוונות והמחשבות המתוחכמות של הבקיאים בתורה ובתפילה.
בסיפור הזה טעה האיש, והחליף את המילים "שנים" ו"שנתנו" ב"נשים". תפילתו של האיש הכפרי מעוררת צחוק. ואולם דווקא הטעות שעשה בתום לב, ומתוך מחשבה על צרתן של הנשים, היא שגרמה לביטול הגזרה בשמים.
ייתכן שהמעשה הצחיק לא רק את האדמו"רים בפגישתם אלא גם את אלוהים. אולי הצחוק הוא שגרם לביטול העונש.