הסיפור

פעם אחת, נדחק אחד החסידים לעמוד סמוך לרבי יהושע מפּוּריסוֹב כדי לשמוע את דבריו. אמר לו הרבי: "אם אתה מאמין שבאת לכאן לקבל תורה חדשה, הרי שכאן הוא הר סיני. זכור כי בהר סיני הייתה הגבלה – כל אחד עמד רק במקום שהותר לו, ולא נכנס אל התחום שנועד לאחרים. כך עמדו בהר סיני בני ישראל, ולא דחקו לעמוד במקום עליון יותר, או לעלות בהר כדי להתקרב אל השם. אף אתה, אל תידחק למקום שאינו שלך."
ועוד מספרים, שפעם אחת היה הקהל נדחק כדי לשמוע תורה מפי הרבי מאפטא. אמר להם הרבי: "לשווא אתם נדחקים. מי שצריך לשמוע – ישמע גם מרחוק. ומי שאינו צריך – גם אם יתקרב לא ישמע דבר."

---

על הסיפור

בחצרות החסידים נתקלים לעתים קרובות בתופעות של דוחק וצפיפות. הכול מבקשים להיות קרובים אל הרבי ולשתות בצמא את דבריו.
בסיפור זה מזכיר הרבי כי אפילו בהר סיני אסור היה להידחק ולהתקרב יותר מדי, שהרי משה נצטווה להגביל את הגישה אל ההר ולאסור על העם להתקרב ואף לגעת בהר. הרצון להתקרב ולהצטופף עשוי להעיד על התשוקה להיות קרוב אל הרבי ואל נוכחותו, אך בו בזמן הוא עלול להעיד על כך שהאדם אינו מודע למקום הראוי לו, ומתאמץ להגיע אל מה שאינו מתאים לו.
כהשלמה לאמירה זו מוזכרים בסיפור גם דבריו של הרבי מאפטא, כי מי שצריך לשמוע ישמע גם מרחוק. ובמילים אחרות – הקִרבה הפיזית אינה מעידה על העמדה הנפשית – הרצון לשמוע והיכולת להקשיב.
בהכללה עוסק הסיפור בכך שקִרבה פיזית אל דבר ראוי וטוב אינה מעידה בהכרח על הפנמה של הדבר ועל קשר אליו. ייתכן שדווקא מי שנמצא רחוק פיזית, יהיה קרוב יותר אל המהות.