לשמוח בקדחת
החלוצים סובלים מכינים ומקדחת. מהכינים הם נבוכים עד מאוד, אולם הקדחת היא מקור לגאווה
במושבה החקלאית של ימי העלייה השלישית הייתה צפיפות וזוהמה. רפש הביצות גרם למכת כינים וקדחת. אנחנו החלוצים היינו מתביישים כילדים מהכינים אך מהקדחת התגאינו כילדים. בשבת אחת יצאתי בבוקר אל הוואדי לבקש לי פינת סתר למשיחת גופי במשחה נגד כינים, ומצאתי שם את עמנואל עומד עירום כביום היוולדו. מה אתה עושה? אני עושה התעמלות – השיב במבוכה – התעמלות יוונית… לא אמרתי דבר ורק התחלתי פושט את בגדיי. מה אתה רוצה לעשות, יוסף? שאלני עמנואל. גם אני רוצה לעשות התעמלות יוונית – עניתי, ושנינו צחקנו.
בניגוד לבושה מן הכינים, בקדחת התגאינו, ומי שלא חלה עדיין בקדחת לא נחשב בעינינו כתושב בארץ הזאת. מי שנתקפו בקדחת בשעת העבודה היו מוּבָלִים הביתה אחוזי צמרמורת כחתנים לחופתם. מבוגרים שוכבים על מיטותיהם בבית החולים היו מודדים בהנאה ילדותית את מידת נפיחותו של הטחול שלהם ומתפארים זה בפני זה: "שלי נפוח כדי שלוש אצבעות…", "שלי כדי ארבע…". "טוב לקדוח, טוב לקדוח בארצנו!" מזמרים היינו כמשוגעים בשעה שהברכיים כושלות וכל הגוף נשרף ממש בקדחת. לא שהיו הייסורים חביבים עלינו, אלא שחביבים היינו על עצמו בתוך הייסורים האלה. חביבה הייתה עלינו הידיעה שאנחנו מקריבים קורבן מדמנו לארץ הזאת.
סבל מתקבל באהבה כאשר הוא נטען במשמעות רוחנית. גיבור הסיפור, יוסף, מתאר שני ייסורים שתוקפים את החלוצים הצעירים: כינים וקדחת. מכת הכינים הייתה סוד גלוי, ובכל זאת החלוצים מתביישים זה מזה ומבקשים להתמרח במשחה נגד הכינים בהיחבא. הכינים הן ודאי מטרד מעצבן, אך נסתר כי הן אינן משביתות את הפועל ממלאכתו. לעומת זאת, הקדחת המסוכנת נתפסת כאות כבוד לחלוץ. בניגוד לכינים, שפוגעות בעיתות מלחמה ועוני גם בגלות, הקדחת היא המחלה הארצישראלית: זהו סבל "חדש" שמייחד את חלוצי הארץ הנועזים מאחיהם שבגלות, ולכן החולים עליזים, רוקדים ומתפארים בחומרת המחלה.
בעמקות פסיכולוגית יוסף מציע הסבר לאהבת הייסורים שלו ושל חבריו. היסורים כשלעצמם הם סבל גופני רב, אך בעיני החלוצים הם היו בעלי משמעות כמעין הבאת קורבן לארץ. שמחת החלוצים מן מן הקדחת הייתה על ש"זכו" שייסורי הקדחת יבואו עליהם בזכות שדבקו בחיי עמל בארץ ישראל. אף כי לא שלטו במהלך המחלה, הם לא היו חסרי אונים כי יכלו לייחס לה משמעות. הקדחת הייתה מחיר קטן עבור ישועה ליהודים על אדמת ארץ ישראל ואף ישועה פרטית לכל אחד מהם.
לפיכך, כשהחלוץ מרגיש שהינה הוא מגשים חזון גדול, אז ההתרגשות המתפרצת בשעת הקדחת "טוב לקדוח בארצנו!" היא כמעט דתית, "המכאוב בעצמו נהדר הוא מאד. והיסורים יסורי אהבה הם, פצעי אוהב נאמנים" (שמונה קבצים, ח רכז).
