לשכוח שיש תורה בעולם
האם צריך לפעמים לשכוח את התורה? ולמה נשך את עצמו הרבי כשרצה להתפלל?
פעם אחת התארח בביתו של רבי חיים מצַאנז נכדו של רבי משולם איגְרָא, שהיה מגדולי התורה בדורו. כיבד הרבי מאוד את האורח, שכן הייתה דרכו של ר' חיים לכבד את צאצאיהם של גדולי וצדיקי הדור, וכיבדם אף יותר אם היו בעצמם תלמידי חכמים. נוהג היה ר' חיים להושיבם בראש השולחן בעת הסעודה, בסמוך אליו, וכך עשה גם לאורח זה.
בעת הסעודה פנה ר' חיים אל האורח ואמר: "ספר נא לנו דבר מה על אודות סבך הגדול, ר' משולם." התחיל האורח לספר על גודל השקידה של סבו בתורה, כיצד הוגה הוא בתורה יומם ולילה ואינו פוסק מכך אפילו בשעה שהוא ישן. עוד הוסיף האיש וסיפר כי במו עיניו ראה, כיצד בכל יום סבו, ר' משולם, נאבק לעצור את מחשבותיו העוסקות בתורה, כדי שיוכל להתפלל כנדרש. לשם כך נושך ר' משולם בשיניו את ידיו עד זוב דם, כדי שיתפנה מוחו ממחשבות התורה לכוונת התפילה.
אמר ר' חיים: "אכן עבודת השם גדולה ומופלאה היא זו, ואולם אני איני זקוק לכך, שכן כאשר אני עומד בתפילה לפני ה' יתברך, אני שוכח לגמרי שיש תורה בעולם."
הניגוד שבין לימוד תורה ותפילה ידוע ובולט. זהו הניגוד שבין היכולות השכליות ובין כוחות הנפש והרגש הבאים לידי ביטוי בתפילה.
המעבר בין מצבי הנפש הללו אינו פשוט, ובעיקר בעבור תלמיד חכם העוסק בתורה כל ימיו. ר' משולם איגרא נאלץ להפעיל כוח על גופו כדי לרסן את המחשבות על התורה. לעומתו, הרבי החסידי ר' חיים מצאנז נסחף אל התפילה, ונותן לכוחה של התפילה עצמה לעצור את העיסוקים האחרים שמקיפים וטורדים את דעתו.
במידה רבה הסיפור מסמל את ההבדל שבין החסידים למתנגדים. החסידים מייצגים בוויכוח זה את ה"תפילה" ואת העולם הרגשי-חווייתי. התפילה בעבורם אינה דבר של הכרח, אלא מצב שהם נמשכים אליו בשמחה ובקלות.
אולי ניתן לומר כי המטרה שאליה צריך האדם לשאוף אינה "לשבור" את הקשיים העומדים בדרכו, אלא להגיע למצב שבו ההתמודדות אינה מקשה עליו כלל.
