הסיפור

היה זה באלול תרצ"ג, ספטמבר 1933. פייסל, מלך עיראק הראשון הלך לעולמו ואֵבל כבד ירד על הקהילה היהודית. המלך, שהתייחס אל יהודי עיראק באופן הוגן ומכבד, היה אהוב עליהם מאוד ורבים יצאו להשתתף במסע הלוויה.
ואז, כשהגיע מסע ההלוויה אל השכונה היהודית, החליטו בני הקהילה באופן ספונטני לעשות מעשה. הם העמידו על כיסא גבוה את השד"ר (שליח מארץ ישראל) – הפייטן הרב יוסף חיים שרים – והוא החל לשיר לכבודו של המלך את הפיוט "אנשי אמונה אבדו". פיוט זה נכתב במקורו על מותם של צדיקים, ולוֹ מנגינה נוגה ומרגשת.
מסע ההלוויה נעצר. קינתו של הרב היהודי על המלך העיראקי נגעה בלבבותיהם של ההמון הרב, והתרגשות עצומה התעוררה בקהל.
למחרת הגיעו חשובי הקהילה ורבניה לניחום אבלים אצל יורש העצר ראזי.
שאל יורש העצר: "מי הוא זה ששר שירה כה נוגה ומרגשת לכבודו של אבי?" כשהצביעו על חכם יוסף חיים שרים, הוא קרא לו ואמר: "שרת כל כך יפה לזכרו של אבי המלך. אעשה למענך כל מה שתבקש."
השיב לו הרב שרים: "כל שאבקש הוא שתדאג לבניך היהודים.

---

על הסיפור

הפיוט הפותח במילים "אנשי אמונה אבדו" נאמר בהזדמנויות שונות, אך אמירתו בתפילת יום הכיפורים היא בעלת עוצמה מיוחדת, והוא אחד הפיוטים המרטיטים והמרגשים ביותר בתפילות היום. בנוסח העיראקי, מנגינתו איטית ונוגה, ולעיתים קרובות השילוב בין המילים למנגינה מביא את הקהל לבכי של ממש.
מיהם אותם "אנשי אמונה" שהפייטן מבכה אותם? כוונתו של הפייטן היא לצדיקים שאבדו והקהל חש בחסרונם. לפי הפיוט, צדיקים אלו הגנו על עם ישראל, ובזכות תפילתם ומעשיהם הטובים יכלו לבטל גזרות קשות.
ואולם הרב יוסף חיים שרים הרחיב את מעגל אנשי האמונה, והכניס אליו גם את מלך עיראק, שטוּב ליבו וחוכמתו היטיבו עם היהודים בארצו. אם נתייחס בציניות לשירתו של הרב שרים אפשר לראות בה מעשה חנפנות; אך ניכר ששירתו אכן מבטאת דברי אמת – ראוי הוא מלך עיראק, המוסלמי בדתו, לתואר נשגב שכזה שכן במעשיו ובפועלו למען היהודים גונן עליהם ומנע פגיעה בהם.
שירת הפיוט ריגשה את כל המשתתפים בהלוויה, ובראשם את ראזי, המלך החדש. ליבו נפתח והא גילה חיבה למשורר ולבני הקהילה היהודית כולה. שירה היוצאת מעומק הלב, כשירתו של הרב יוסף חיים שרים, מביאה לפתיחת ליבם של כל המאזינים לה.