לשייף את הבליטות
ר' דוד מללוב הולך לאיבוד ביער ופוגש אדם שמוציא אותו משם ונותן לו שתי עצות מעשיות בתחום של יחסים בין בני אדם
רבי דוד מלֶלוֹב הלך בכל שנה אל רבו, רבי אלימלך מלִיזָ'נְסְק, לחוג אתו את הפסח. רכבות עדיין לא היו והוא הלך ברגל, ונשא עליו מרדים (כף להוצאת מהתנור) לאפיית מצות, מתנה לרבו. הוא הכיר את הדרך אבל איבד את הכיוון בחורשה קרובה לליז'נסק וטעה בדרך.
לאחר שעבר זמן רב והוא לא מצא את הכיוון הנכון החל לבכות. נגלה לפניו איש אחד ששאל אותו: "למה אתה בוכה בני יקירי?" השיב לו ר' דוד בבכי, שאף שהוא מכיר את הדרך הנה תעה בה ואיבד את דרכו. "בוא נלך יחד עד שנצא מכאן," ענה לו האיש, ולקח אותו אתו עד קצה החורשה.
כאשר רצה ר' דוד להיפרד ממנו אמר לו האיש:
"אֹמַר לך שני דברים שעליך לדעת תמיד:
האחד, אם רוצים לחבר עצים, צריך קודם לקצוץ את הבליטות והסיקוּסים כדי שהעצים יתחברו היטב.
השני, לפני שתתבונן על יתרונותיו וחסרונותיו של הזולת, מוטב שתראה לתוכו ולא מתוך עצמך. זאת תזכור כל ימי חייך."
לימים הפך דוד מלֶלוֹב לרבי בעצמו ופעם סיפר את כל הסיפור הזה ואמר "בחיי שזה היה אליהו הנביא."
ר' דוד מללוב ור' יצחק מוורקי עסקו רבות בניסיון להבין את סוד הקשר הנכון בין בני אדם, וגם העצות שבסיפור סובבות סביב הציר של אתגרים בין אישיים.
העצה הראשונה נוגעת למודעות לחספוס האנושי. זוהי מטפורה מתחום הנגרות: כשבני אדם מחוספסים מתקרבים, הם עלולים לפגוע זה בזה ולכן צריך לשייף את הקצוות המחוספסים כשם שמקציעים שני קרשים כשרוצים לחבר אותם זה לזה. על האדם להיות מודע לחספוס שבו, להבין את הנזק שהוא עלול לגרום לזולת, ולפיכך למתן ולעדן את תכונותיו הפוגעות בזולת.
העצה השנייה נוגעת לאופן שבו תופסים את הזולת. אנחנו מביטים על הזולת מתוך עצמנו, מתוך העולם שלנו. עצתו של האיש המסתורי היא לראות את הזולת מתוך עצמו ולא מנקודת המבט שלנו.
