לשחד בנר ובחמור
אימא שלום ואחיה רבן גמליאל שומעים על שופט שידוע כמי שאינו מקבל שוחד וחושפים את צביעותו
אימא שלום, אשת רבי אליעזר, הייתה אחותו של רבן גמליאל.
היה פילוסוף אחד בשכונתם שהתפרסם כמי שאינו מקבל שוחד.
רצו אימא שלום ורבן גמליאל ללעוג לו.
הביאה אימא שלום לפילוסוף בחשאי נר זהב, ואחר הלכו אליו יחדיו היא ורבן גמליאל.
אמרה אימא שלום לפילוסוף: רוצה אני לחלוק עם אחי בנכסי משפחתנו ומבקשים שתפסוק בינינו.
אמר להם הפילוסוף: חלקו ביניכם.
אמר רבן גמליאל: כתוב בתורתנו, במקום שיש בן – הבת לא תירש.
אמר לו הפילוסוף: מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה וניתן עוון-גיליון (האוונגליון), וכתוב בו: "בן ובת יירשו כאחד".
למחרת חזר רבן גמליאל אל הפילוסוף והביא לו חמור לוּבּי במתנה.
באו שוב שני האחים לפני הפילוסוף ואמר להם: קראתי עד סוף העוון-גיליון וכתוב בו: "אני, לא למעט מתורת משה באתי, אלא להוסיף על תורת משה באתי", וכתוב בתורת משה: במקום שיש בן – הבת לא תירש.
רמזה לו אמא שלום: יאיר אורך כמנורה.
אמר לו רבן גמליאל: בא החמור ובעט בנר.
הפילוסוף הוא כנראה כומר המשתייך לאחת מהכתות הנוצריות שהיו במאות הראשונות לספירה, שלא נטשו לגמרי את היהדות. לחכמים בני התקופה היו פולמוסים שונים איתם, והסיפור מעיד על ניסיון להוקיע אותם כצבועים.
הספר שממנו מצטט הפילוסוף הוא אוסף האוונגליונים, ספרי הבשורה של תלמידי ישו, שנכללו בהמשך בברית החדשה. החכמים כינו את האוונגליונים במשחק מילים "עוון גיליון" – כלומר ספר של דברי חטא, או "אוון גיליון" – ספר של רוע.
אף שבמוקד הסיפור נמצא השוחד כביכול, למעשה הוא מלעיג על השתייכותו של הפילוסוף לשתי הדתות, היהדות והנצרות, שמאפשר לו לבחור את הדין לפי מה שנוח לו, ובמקרה הזה – לפי גודל השוחד. אימא שלום ורבן גמליאל מוכיחים לו שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות וגם להיחשב איש אמת ונקי כפיים.
