הסיפור

כאשר תקפה דלקת עיניים חריפה את ידידו של הרב יצחק אלפייה, הוא ביקש את עזרת הרב. הרב אלפייה השיב לו: "עוד ימים מספר יחול חג פורים, ונלך יחד לבקש את ברכתו של האדמו"ר מלעלוב."
בעיצומו של חג הפורים הם פנו אל האדמו"ר וביקשו שיברך את החולה ברפואה שלמה, אך האדמו"ר דחה את בקשתם באמירה סתומה: "דמעות מרפאות עיניים יבשות. סעו לחברון."
לא הבינו החברים למה מתכוון האדמו"ר, ואף על פי כן לא היססו ויצאו לדרך אל העיר חברון. כשהגיעו לחברון כבר הייתה שעה מאוחרת, והם הוזמנו לשהות בביתו של רב העיר, חכם סלמאן מאני.
האורחים העייפים פרשו למיטתם, אך כעבור זמן קצר התעוררו בבהלה לשמע קול בכי מר. חיפשו הרב אלפייה וחברו אחר מקור הבכי, ולהפתעם ראו את בעל הבית חכם מאני עורך "תיקון חצות" – יושב על הרצפה ובוכה מרה על חורבן בית המקדש. הבין הרב אלפייה את עצתו של האדמו"ר מלעלוב: הוא נטל כמה מדמעותיו של הרב מאני ומרח אותן על עיניו של החבר שהתרפא במהרה.

---

על הסיפור

מהו הזמן הטוב ביותר לריפוי ולברכה? הרב אלפייה סבר שאין ראוי מחג הפורים לבקש ברכה לרפואה שלמה, שהרי זהו חג ישועה והצלה שבו השמחה עולה על גדותיה, אך לאדמו"ר מלעלוב דרך אחרת: הוא שולח את הרב אלפייה וחברו לעיר חברון, שבה הם נתקלים בבכי ובדמעות על חורבן בית המקדש.
בחברון מבין הרב אלפייה שהאדמו"ר מלעלוב ביקש להביא אותו ואת חברו אל הכאב, כדי ששם יימצא המַרפֵּא לעיניו של החבר החולה. ב"תיקון חצות" מקוננים היהודים על הגלות והחורבן, ומתוך ההכרה בעולם הפגום, עולם הממתין שיבכו עליו, יכולה לצמוח ישועה לבני האדם באשר הם, וגם לעין יבשה וחולה.
בסיפור נשזרות דמעותיו של חכם סלמאן מאני על החורבן הלאומי בסיפור האישי של החבר החולה. ההזדהות עם הכאב הלאומי יכולה להיות מַרפֵּא לחולי האישי.

בזווית אישית

סבתא שלי שִׂמחה טובול פתחה כל בוקר בשיחה עם הקדוש ברוך הוא. בשפה שלה, בערבית מרוקאית מתובלת בעברית וצרפתית. אני זוכר את עצמי, תלמיד ישיבה בחופש, יושב ובוהה בתופעה הזאת, שהייתה זרה כל כך לעולם שבחוץ. מֶמֶה עומדת עם יד על המזוזה ולוחשת. כמו חנה, רק שפתיה נעות. מֶמֶה לא ידעה קרוא וכתוב אבל היה לה ערוץ תקשורת פתוח לבורא עולם. מה היא אמרה לו? מה היא ביקשה? היו לי כל מיני השערות: בריאות ופרנסה טובה לכל יוצאי חלציה: לאביתר שבדיוק התחתן שתהיה לו עזרה בקניית בית; לשרלי בנה החשמלאי שעכשיו יש לו תקופה על הפנים בעסק; לסיגל הנכדה בת ה-40 שעדיין לא התחתנה; ללאון שימצא עבודה קבועה; לאמיר שהתגייס לצבא ורק אלוהים יודע איפה הוא נמצא. מי ירגיע את מֶמֶה, יסלק את כל החרדות? את כל הדאגות? הרבע שעה הזאת בכל בוקר, אולי.

רגעי הקודש האלה נשארו איתי וילכו איתי כל החיים. איפה סבתא שלי ובנות דורה – הנשים הצדקניות, ואיפה התפילות שלנו הגברים, שעות בבית הכנסת בדקלום אינסופי וניתוק רגשי. מתי בפעם האחרונה בכית משהו בשביל מישהו? לי זה קרה בלוויה של סבתא שלי, וגם כשנולדה בתי הבכורה. האדם המבוגר, הציני והטכנולוגי שאני היה נותן הרבה בשביל ההזדמנות ליטול כמה מדמעותיה של סבתי, למרוח אותן על עיניי ולהתרפא.