לריב כדי לאהוב
האם תיתכן אהבה בלי כל מריבה וחיכוך? ר' אלימלך חש שאהבתם של בני הזוג אינה אהבת אמת, וכי השלמות המוגזמת של הקשר שביניהם מעידה על כך שאין ביניהם מפגש אמיתי
בין תלמידיו של רבי אלימלך מליזַ'נסק היה אברך אחד חסיד, מתמיד ובקיא בתורה. גם משפחתו וגם משפחת אשתו רחשו לו כבוד. במשך כמה שנים נהג האברך לנסוע אל רבו, ומעולם לא ביקש ממנו דבר מלבד עניינים הקשורים בעבודת השם. אף שעברו כמה שנים מאז נישאו, לא זכו האברך ואשתו בפרי בטן. אשתו של האברך והוריה הפצירו באברך שייסע לרבו ולא ירפה ממנו עד שזה יבטיח לו ישועה ורחמים, כי הלוא רבי אלימלך איש אלוהים צדיק וקדוש הוא.
הדבר היה למורת רוחו של האברך כי לא רצה לבקש מרבו בקשות גשמיות, אבל כשאשתו והוריה המשיכו להפציר בו, נעתר לבסוף ואמר שכאשר יגיע שוב אל הרב, יעלה בפניו עניין זה. ואכן, כך עשה, ורבו הבטיח לו הצלחה וישועה.
אולם עבר זמן מה והתקוות של האברך לא התממשו. לכן, החליט האברך להזכיר שוב את מצוקתו לרב.
רבי אלימלך שאל אותו: "אמור לי, מה היחסים בינך ובין אשתך – האם אתם חיים יחד בהרמוניה ובשלווה?" האברך ענה: "ברוך השם, היחסים בינינו הם יחסים של אהבה, אחווה ורעות."
הרב אמר: "אמנם כך ציוותה תורתנו הקדושה, שהחיים יחד יהיו חיים בהרמוניה ובשלווה, אבל אם אכן אהבתכם גדולה כל כך ומעולם לא חדלה ולו לרגע אחד, הרי זהו הדבר המונע את הריונה של זוגתך. אני מייעץ לך לחזור הביתה ולנסות לצנן מעט את האהבה שביניכם. אם תראה שאשתך כועסת עליך, מיד תשוב ותאהב אותה כמקודם, וכך תיוושע." רבי אלימלך בירך את האברך, והאברך הלך לדרכו כשהעצה של הרב חקוקה בלבו.
כשהגיע האברך לביתו, יצאה אשתו לקראתו כדרכה תמיד לקדם את פניו. אבל הוא לא בירך אותה לשלום אלא הזעיף את פניו לעומתה. הוא נהג כפי שהרב הורה לו ואכן במהרה פרצה ביניהם מריבה, שאף הגיעה לכדי תגרת ידיים. לפתע מצא את עצמו האברך סוטר לאשתו. הוא נבהל וחש שהפריז בקיום ההוראה שקיבל מהרב. הרב הורה לו לדבר אל אשתו דברים קשים ואילו הוא הכה אותה. האברך המתין עד שיתפוגג כעסה של אשתו, ואכן כעבור זמן מה הם התפייסו. לא עבר זמן רב והאישה הרתה. האברך נסע שוב לרב וסיפר לו את כל מה שאירע.
הרב אמר לו כך:
"אל תחשוב כי ציוויתי עליך להתקוטט, חס וחלילה. אני רק כיוונתי למה שרמזה תורתנו הקדושה בסיפור כעסו של יעקב. הנה כתוב 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל' (בראשית ל, א-ב). והרי מה פשעה ומה חטאה רחל כשאמרה ליעקב 'הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי', הלוא אין לבקר אדם על דברים שאמר מתוך צערו, אלא שיעקב אבינו עליו השלום ראה כי אהבתם הגדולה היא המונעת את ההיריון. בשל כך, בכוונה, שִחרר יעקב קמעה את כבלי האהבה, ואז שמע השם לקול תפילתה של רחל ופתח את רחמה.
ניתן גם לומר שר' אלימלך גורם למציאות "לסטור" על פניו של האברך, שרוצה לבנות לעצמו חיים שאין בהם מגע עם המציאות. ואכן, ר' אלימלך ידוע כאדם שסלד מ"צדיקים" שעסוקים רק בעניינים שברוח, ואינם חשים את החובה לעסוק גם בעניינים גשמיים. לסיפור זה יש דרשה מקבילה בספרו הנודע של רבי אלימלך, "נועם אלימלך". בדרשה לפרשת תולדות (דיבור המתחיל "ויעתר לו") מתאר ר' אלימלך את יצחק כבן דמותו של האברך שבסיפור, כמי ש"כל מחשבותיו קדושים כולו להשם… ולא היה עולה על מחשבתו להתפלל על זרע בעולם."
בדרשה מאשים ר' אלימלך את יצחק בעקרותה של רבקה, ומתאר כיצד גרם הקדוש ברוך הוא ליצחק להבין את החשיבות של תפילה והשתדלות בעניינים חומריים.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
רוגזם וכעסם של בני הזוג זה על זה מוציא את שניהם ממערכת היחסים האידילית, וסבלם מעורר את רחמי האל, כמו שקרה במקרה יעקב ורחל. הדינים מעוררים את החסדים כשהיצר מתפרץ. כך נוצרת כל יצירה, ואולי כך גם נולד הוולד
כולנו מכירים את השורה המפורסמת משירו של חיים נחמן ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה". סיפורים ושירים רבים נכתבו על האהבה שבין גבר לאישה, והסיפור שלפנינו מנסה גם הוא לענות על שאלת מהותה של האהבה. במילות הדובר בשירו הידוע של ביאליק ניכרת ספקנות גדולה באשר לעצם אמיתותה של האהבה, והספקנות מנוסחת בשאלתו: "מה זאת אהבה?" אומרים שהאהבה אכן נמצאת, אך האם היא אמיתית? האוהב הרומנטי, הנאיבי אך גם הספקן בשירו של ביאליק, מבקש מאהובתו להכניסו תחת כנפיה כמו היה ילדון, ועוד הוא מבקש ממנה – שתהיה לו גם אם ואחות. בקשותיו של המאוהב הביאליקאי מטרידות ומעלות שאלות על טיב היחסים שלהם הוא מצפה מאהובתו, ואני מרשה לעצמי לשאול: האם אישה נורמלית תהיה מעוניינת באהוב שדרישותיו ממנה הן מן הסוג הזה, והאם אהבה שכזאת יכולה להיות מאוזנת ופורה? האם היא ראויה להולדה ובניית משפחה?
פתחתי בשירו של ביאליק, אבל סיפור אהבתם של יעקב ורחל הוא זה הנמצא ברקע הסיפור שלפנינו, ותוכנו אינו דומה לגמרי למאוויים שבשיר הביאליקאי, למרות המהמורות והתסכולים שבסיפור האהבה בין יעקב לרחל. בפעם הראשונה שבה יעקב פוגש את רחל, על פי הבאר בבורחו מעשיו, הוא לא מצליח להתגבר על התרגשותו לאחר שנישק לה ופורץ בבכי. קשה לדמיין איש מעשה כמו עשיו אחיו נוהג כך. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, ומערכת היחסים בינו לבין רחל מתאפיינת בהתאהבות עקרה שאינה יכולה להתממש. יעקב מתגעגע לרחל שנים רבות, ולבסוף כשהוא זוכה בה היא אינה מצליחה ללדת לו בנים, שלא כאחותה לאה. מדוע? אולי מפני שבמהלך השנים נעשתה אהבת יעקב ורחל רומנטית וחולמנית מדי, מעין אהבה של התרפקות, המזכירה במקצת את שירו של ביאליק. ייתכן גם שבזמן הארוך של הציפייה הפכה אהבתם להיות במידה רבה אהבה אפלטונית ופסטורלית, אהבה מפרה מבחינה רוחנית אך נטולת ארציות, אהבה אידילית שאין בה מקום לפרי בטן. מה אם כן צריך לקרות כדי שייוולדו לזוג כזה ילדים? האם לא מתבקש שלחסד הגדול השורה בין בני הזוג יתלווה גם משהו ממידת הדין, כדי שייווצר סוג של איזון, וייווצרו יחסים יומיומיים של שגרה ובינוניות?
תחילת הסיפור שלפנינו הוא בציטוט הפסוק "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", והמשכו – "וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל פסוק ב), כעסו של יעקב על רחל נובע מעקרותה ומתלונותיה. לראשונה נוצר ביניהם סכסוך וחיכוך, ופסוקים מספר לאחר מכן, בפסוק כ"ב, כתוב: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ." כמו בסיפור יעקב ורחל גם בסיפור שלפנינו הזוג מאוהב אך עקר, וההצעה, המוזרה כביכול, של רבי אלימלך לחסיד היא להגיע לפריון דרך ריב (מה שמזכיר את "פרו ורבו"), בבחינת אם תריבו תצליחו ללדת. אך בהצעה זו טמונה גם סכנה גדולה, שהעימות שסופו לידה יגלוש לאלימות, דבר שחלילה וחס עלול להפוך את האהבה לשנאה. ואמנם בסיפורנו הריב של בני הזוג גלש אל הכיעור והאלימות, שאליהם כלל לא התכוון רבי אלימלך מליז'נסק, כשהציע מה שהציע לחסיד. היגיון טבעי רב נמצא בחרון אפו של החסיד. רוגזם וכעסם של בני הזוג זה על זה מוציא את שניהם ממערכת היחסים האידילית, וסבלם מעורר את רחמי האל, כמו שקרה בעבר במקרה יעקב ורחל. הדינים מעוררים את החסדים כשהיצר מתפרץ. כך נוצרת כל יצירה, ואולי גם כך נולד הוולד. אבל צריך לזכור שבדין טמונה גם אלימות, והיא עלולה להמית את האהבה.
