לראות את האושפיזין
כשרבי יהודה לייב מגור היה ילד, הוא רצה לראות בחג הסוכות את יצחק אבינו, האושפיזין של אותו היום. אביו הראה לו את אביו שלו: ר' יצחק מאיר אלתר.
רבי יצחק מאיר אלתר מגור, בעל ספר "חידושי הרי"ם" היה גר בוורשה עם משפחתו המורחבת. ביום השני של חג הסוכות המתין ר' יצחק מאיר לבנו שאמור היה לבוא עם משפחתו לסעודת החג. משהתעכבה משפחת הבן, התיישב ר' יצחק מאיר לבדו, בירך "המוציא לחם מן הארץ", התחיל לאכול ואז הגיעו האורחים. שאל ר' יצחק מאיר את בנו: "למה התעכבת כל כך?" ענה הבן: "הבן שלי לייבלה עיכב אותי. מכיוון שהיום האושפיזין הוא יצחק אבינו, הוא התעקש לראות את יצחק אבינו. בסוף אמרתי לו שנלך לסבא יצחק מאיר והוא יראה לנו."
צחק ר' יצחק מאיר ואמר: "יפה עשית שהבאת אותו אליי."
ואותו ילד, לייבלה, הוא יהודה לייב, גדל להיות הרבי מגור, מחבר הספר "שפת אמת".
ר' יהודה לייב הילד, בתמימותו שובת הלב, רואה את האושפיזין כממשות, בעוד בעיניהם של המבוגרים, האושפיזין נתפסים כמעין סמל. המשא ומתן בין הילד למבוגרים מאפשר לנו לקשור סמל וממשות: גם אורחים מן העולם הממשי יכולים להיות דמויות מופת שאפשר ללמוד מהם ולארח אותם, ובמקרה הזה לא מדובר רק באבי האומה – יצחק אבינו, אלא גם בסבו של הילד, שגם שמו יצחק, וכמו כדי להדגיש את שמו, הוא צוחק בסוף הסיפור ומאשר בכך את היותו האושפיזין העליון של אותו היום.
