הסיפור

רבן יוחנן בן זכאי ראה בחלומו שבמהלך השנה עתידים בני אחותו להפסיד שבע מאות דינרים.
דרש מהם שייתנו כמעט את הסכום כולו לצדקה והשאיר אצלם שבעה עשר דינרים בלבד. כשהגיע ערב יום הכיפורים שלחו מבית הקיסר ולקחו את שבעה עשר הדינרים.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: אל תדאגו, ייקחו מכם רק את שבעה עשר הדינרים האלה.
שאלו אותו: איך אתה יודע?
אמר להם: כך ראיתי בחלום.
שאלו: אם כן, למה לא סיפרת לנו על החלום, והיינו נותנים בעצמנו לצדקה.
ענה רבן יוחנן: רציתי שתתנו לשם מצווה ולא כדי להרוויח.

---

על הסיפור

רבים מהססים מלתת צדקה בשל החשש שאם ייתנו יחסר להם. מה שמשחרר את הנתינה בסיפור הוא העובדה שהאדם יכול להפסיד כסף גם בנסיבות שרירותיות שאינן תלויות בו, ואם כך – כבר עדיף לתת את הכסף מרצון. דרכה הכוחנית של הקיסרות הרומית במיסוי משמשת כאן דוגמה לאופן הלא צפוי והשרירותי שבו יכול אדם להפסיד את כספו. חלומו של רבן יוחנן בן זכאי מבקש לצייר עולם שבו מעל לקיסר הלוקח ממון מאנשים באופן שרירותי עומד ריבון העולם המחלק את הממון בצדק.