הסיפור

אל משרדו של רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ, נכנס תייר יהודי מצרפת, נסער ובוכה. "גנבו לי את הכסף," זעק. הוא התיישב והחל לבכות, "מה אעשה? גנבו לי בכותל שלוש מאות דולר. ללא הכסף, איך אחזור הביתה?"
הרב גץ הרגיע את התייר ומזג לו כוס מים. "לא ייתכן שבמקום קדוש כמו הכותל כספך נגנב. אולי כספך נפל מכיסך," אמר הרב גץ. אף על פי כן, הרב גץ פתח את מגירת שולחנו והוציא ממנה שלוש מאות דולר ומסר לידי התייר. התייר הודה לרב בהתרגשות גדולה, ונפרד ממנו בשמחה.
כשיצא התייר מן החדר, שאל עוזרו של הרב גץ: "ואם כספו של התייר נגנב, מדוע אנחנו צריכים לפצות אותו על כך?"
השיב הרב גץ: "ייתכן שכספו אכן נגנב, ובאמת איני מחויב לפצות אותו על כך. אך אילו היה יוצא מן הכותל המערבי במחשבה שבמקום קדוש זה ישנם גנבים, ודאי היה מתרחק מן המסורת ומעם ישראל."

---

על הסיפור

הרב מאיר יהודה גץ אינו נאיבי, ומן הסתם מודע היטב לכך שייתכן שכספו של התייר נגנב בכותל, ובכל זאת הוא מנסה לשכנע אותו שכספו אבד ולא נגנב. לא זו בלבד, אלא שהוא מעניק לו את סכום הכסף שנעלם.
כך הופך הרב גץ את המשבר שבו מצוי אותו תייר להזדמנות; הוא מבין שהאופן שבו יעזוב התייר את הכותל ישפיע על יחסו למסורת היהודית ולעם ישראל. הרב גץ מודע לכך שעיצוב זהותו של אדם אינו מושתת רק על עקרונות ואידיאלים אלא גם על התחושות והרגשות הנצרבים בו. לכן הוא סבור שראוי להשקיע מאמץ בהפיכת הכותל למרחב שמעורר באדם שמחה וגאווה.