הסיפור

אמר רבי יהודה צבי אייכנשטיין מרוֹדְזיל:
אבי, רבי משה, היה למדן גדול. חברו של אבי, רבי שמעון, הצטיין פחות מאבי בלימוד התורה, ועם זאת היתה בו רוח הקודש יותר מאבי.
ואני יודע ללמוד תורה יותר משניהם גם יחד, ואולם אין בידי אלא "רוח", בלי שום "קודש".

---

על הסיפור

רבי יהודה צבי נודע כתלמיד חכם גדול, והוא אף אינו מסתיר את העובדה שהוא תלמיד חכם גדול יותר מאביו ומרבי נוסף. ואולם כל זה אינו מספיק, כי יש בו פחות "קדושה".
בעזרת משחק המילים על הביטוי "רוח הקודש" הוא צוחק על עצמו ואומר – אני רק "עושה רוח".
באופן כללי טענה החסידות כי לימוד התורה אינו מספיק כשלעצמו. ובהכללה – הידע והחוכמה אינם מספיקים, אלא יש להוסיף להם "קדושה". הקדושה נושאת כמובן משמעויות דתיות – הקשר עם הבורא, ההתלהבות והרגש, ההקפדה ההלכתית וניקיון הגוף והנפש. הקדושה מצביעה לא רק על חוכמתו של הלומד אלא גם על אישיותו ונפשו. ללא אישיות ראויה, הידע יכול "לחלוף עם הרוח" והוא חסר ערך.