למצוא יהודי אבוד
זושא

למצוא יהודי אבוד

גופתו של אברך שהתאבד רגע לפני התנצרותו נמצאה תחת רצפת מנזר. הטובה שעשה אותו אברך עם החסידים חייבה אותם להשיב לו טובה, ולסייע במציאת גופתו.

הסיפור

פעם אחת התקבצו בחג השבועות כמה מתלמידיו של החוזה מלוּבּלין, כולם צדיקים נודעים: רבי דוד מלֵלוֹב, רבי יצחק מווּרְקי ורבי שמואל מקָארוֹב.
בשעה שהסבו באכסניה שבעיר לוּבּלין חשקה נפשם לשתות מעט מי-דבש. היה שם יהודי צעיר, אברך, שהיה ותרן וטוב לב. כששמע את שיחתם, הלך ונתן להם מי דבש. כשראה שהם משבחים את המשקה שלח להביא להם עוד.
כמה חודשים אחר כך, כשקרב ראש השנה, שוב התקבצו תלמידי החוזה באותה אכסניה שבעיר לובלין. בערב ראש השנה, לאחר שכבר עשו "התרת נדרים", אמר ר' דוד מללוב: "מי ייתן לנו עכשיו את האברך הזה, שהיטיב עמנו."
אמר ר' שמואל מקארוב: "חיפשתיו ולא מצאתיו. אבל כשאמרתי את פרק התהלים הנאמר בתפילת 'שיר של יום', וקראתי את הפסוק 'וַיֹּאמְרוּ – לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' (תהלים צד, ז), עלתה בי המחשבה, אולי הוא מאותם אלו שאומרים כך, ואינם מאמינים עוד באֱלֹהֵי יַעֲקֹב." שמע זאת ר' דוד ואמר: "ובכל אופן, צריכים אנו להחזיר לו טובה."
אברך זה נוהג היה לסחור עם גויים נכבדים, ודבק בהם. ובאותם הימים שלפני ראש השנה רצה להמיר את דתו.
יום לפני התנצרותו סגרו את האברך במנזר, כפי מנהגם. אותו היום ערב ראש השנה היה. ובאותם הרגעים שבהם ישבו תלמידיו של החוזה ונזכרו בו, הרהר האברך הרהור תשובה בלבו. לאחר שהתחרט בלב שלם על כוונתו להתנצר, החליט האברך לשים קץ לחייו, כדי שלא יחלל את השם וימיר את דתו. עלה על הבימה הגבוהה שהייתה במנזר, הפיל עצמו ממנה ומת.
למחרת בבוקר בא הכומר אל המנזר ומצא את גופתו של האברך. כיוון שלא רצה שידעו האנשים שנאספו במקום מה אירע, עקר קרש אחד מן הרצפה, טמן את הגופה תחתיו ואחר כך השיב את הקרש למקומו.
במוצאי ראש השנה שב אחד החסידים מן האכסניה לביתו שבכפר סמוך ללובלין, ומצא כי ביתו נשדד וכל אשר לו נגנב. חזר החסיד אל האכסניה בבכי, וסיפר על הגניבה. מיד הלכו ר' דוד ור' שמואל עם החסיד אל רבם, החוזה מלובלין. אמר להם החוזה: "לכו אל שר המשטרה והוא ייתן לכם מכתב, שבכל מקום שתבואו יעזרו לכם פקידי הממשלה לערוך חיפוש, כדי למצוא את הגנֵבה." ואכן עשו כדבריו של הרבי, וקיבלו לידיהם את המכתב משר המשטרה. בדרכם באו אל הכפר שבו היה המנזר ובו התגורר הכומר. החסיד שביתו נשדד חשש מהכומר, על כן עשה עצמו ר' יצחק מווּרקי כאילו הוא הנשדד. בפולנית שהייתה שגורה בפיו דרש ר' יצחק מהכומר לערוך חיפוש במנזר. הדרישה עוררה את כעסו של הכומר אך הוא נאלץ להניח להם לעשות כן. כשבאו אל המנזר לא מצאו תחילה דבר. צעק הכומר: "כיצד מעזים אתם לערוך חיפוש במקום קדוש!" בתוך שהוא עומד וצועק קרא ר'שמואל מקָארוֹב: "הביטו, קרש זה אינו באותו גובה כמו שאר הקרשים. ודאי שם מונחת הגנֵבה."
נבהל הכומר מאוד ורצה לתת להם כל מה שירצו. לא שעו החסידים לדבריו והרימו את הקרש, ומצאו שם את האברך ולקחו אותו לקבר ישראל. והכומר, שלא רצה שיביאו את הדבר למשפט, נתן להם כסף, את הסכום שנגנב מהחסיד.


על הסיפור

במרכזו של הסיפור עומדת דמותו של האברך, יהודי נשוי צעיר, המיטלטל בין זהותו כיהודי ובין שאיפתו להתנצר. מן האירועים נרמז כי האברך נואש מאמונתו, וחש כי "לֹא יִרְאֶה יָּהּ", וכי אלוהים, ואולי גם בני עמו אינם נותנים את דעתם עליו. האברך עצמו מוצג כמי ש"רואה" את זולתו – הוא קשוב לשיחתם של החסידים ואף מסייע להם מרצונו פעמיים.
למרות ייאושו הדתי, ברגע האמת שהוא גם ערב ראש השנה – יום התשובה והמלכת האל בעולם – האברך מחליט שלא לבגוד בעמו. כבדרך אגב מוזכר בסיפור כי האירוע קרה לאחר "התרת נדרים" – טקס קצר הנערך בבתי הכנסת בערב ראש השנה, שבו מבטלים המתפללים זה לזה את ה"נדרים" וההחלטות השגויות שקיבלו. במקביל לכך, גם האברך מבטל את ההחלטה להתנצר. ראש השנה נקרא גם "יום הזיכרון" שבו נזכרים מעשיו הטובים והרעים של האדם לפני האל. בסיפור שלנו נזכרים החסידים במעשהו הטוב של האברך. הם זוכרים את האברך, וגם "רואים" אותו למרות הכיסויים הפיזיים המסתירים את גופתו.
נראה כי הסמלים שבסיפור מתארים את המאבק בייאוש, של מי שחש שאבדה תקוותו הרוחנית ותקוותו למצוא את מקומו בעולם. נוסף לכך מצוי בסיפור הרעיון כי מעשה טוב שעשה אדם ייזכר לו ויביא לו תועלת בעתיד.

סיפורים שעשויים לעניין אותך