למי יש כבוד?
הרב מדיני בורח מן הכבוד ודווקא משום כך מכבדים אותו הכול
בכל יום שישי נהג הרב חזקיהו מדיני לטבול במקווה בעירו, קרסו בזאר שבחצי האי קרים, לכבוד שבת. הדרך אל המקווה עברה ברחוב הראשי, ובכל פעם שעבר ברחוב נהגו העובדים בחנויות להפסיק את מלאכתם ולעמוד לכבודו.
מנהג זה לא מצא חן בעיני הרב מדיני, ובדרשתו השבועית הוא ביקש מן הקהל להפסיק לעמוד לפניו: "אני מודה לכם מעומק הלב על הכבוד שבו אתם נוהגים בי. אך כיוון שרובכם שכירים, וכשאתם עומדים לכבודי אתם מפסיקים ממלאכתכם ובעל הבית מפסיד מכך, אני מבקש מכם להפסיק לעמוד לכבודי."
הציבור התרשם ממידת הענווה של הרב מדיני, וכאשר הלך בשבוע שלאחר מכן אל המקווה, עמדו בפניו אף יותר אנשים. כשראה זאת החליט הרב להפסיק ללכת אל המקווה ברחוב הראשי, ולגשת אליו מרחוב צדדי. אלא שגם בדרך זו נתקל בבעיה דומה: מול פתח המקווה הייתה סנדלריה, וכאשר הגיע אל המקווה נעמד הסנדלר לכבודו ובירך אותו לשלום.
הפציר בו הרב מדיני: "הלוא אתה שכיר יום, והלכה פסוקה היא שלפועל שכיר אסור להפסיק מלאכתו כדי לדרוש בשלום העוברים והשבים. לכן אבקש ממך שלא להתבטל ולא לעמוד עוד לכבודי."
גם הסנדלר התרשם מאוד מדבריו של הרב מדיני, ובשבוע שלאחר מכן שוב מיהר לקום לכבודו. אמר לו הרב מדיני: "הלוא ביקשתי ממך שלא תקום לכבודי." השיב לו הסנדלר: "רב הבורח כך מן הכבוד – ראוי לכבדו שבעתיים."
הרב חזקיהו מדיני, שהיה אהוב ונערץ על קהילתו, מנסה להימנע בדרכים שונות מגילויי ההערכה והכבוד שנוהגים בו בני הקהילה. הרב מדיני אוחז בדבריהם של חז"ל (אבות פ"ד משנה כ"ד) שלפיהם "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ואף חושש שהעמידה לכבודו גורעת מזמן העבודה של השכירים, ולפיכך פוגעת בבעלי העסקים.
באופן פרדוקסלי, דווקא בריחתו של הרב מדיני מפני הכבוד גורמת להעצמה של רגשי ההוקרה מצד הקהילה ולרצונם העז לכבדו, כפי שאומר הפתגם הידוע: "הרודף אחר כבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו."
