למה מי מת?
סדרה של סיפורים חסידיים מתארים מפגש עם אדם - בדרך כלל גוי - שהוא בעצם מת המהלך על פני האדמה. מה באים לבטא סיפורים אלה?
פעם אחת יצא רבי מנחם מֶנדל מקוֹצק יחד עם רבו, רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה, אל מחוץ לעיר כדי לטייל ולשאוף אוויר צח. בשדה עבדו איכרים עם מַגָלים בידם, וקצרו את החיטה.
קרא ר' שמחה בונים לאחד מן האיכרים, וכשעמד האיכר לפניו הרים הרבי את שולי בגדו של האיכר. הביט ר' מנדל וראה שמתחת לבגדו לבוש היה האיכר תכריכים. הבין ר' מנדל כי איש זה הוא מעולם הדמיון. אחר כך שלח ר' שמחה בונים את האיש לדרכו.
שנים אחר כך נסע ר' מנדל מקוצק אל מחוץ לעירו, ועמו אחד מתלמידיו. כשהגיעו אל גשר אחד ראו כמה אנשים גויים עומדים וזורקים אבנים מן הגשר. אמר ר' מנדל לתלמידו: "לך אל אחד מאלה, וראה כי הוא לבוש תכריכים מתחת לבגדו, כי הוא מעולם הדמיון".
שאל התלמיד: "אם כך הדבר, איך נדע שאנחנו לא בעולם הדמיון?"
אמר הרבי מקוצק: "אם רצה אדם לעשות תשובה בחייו, אפילו פעם אחת בלבד, זהו סימן שאינו בעולם הדמיון".
האם ייתכן כי מתים מהלכים בין בני האדם, ונראים כאילו הם חיים לגמרי? בסיפורים אלה קיים מרכיב מיסטי, שלפיו המציאות הנראית לעין אינה תמיד כפי שנראה.
בנוסף, הדימוי של תכריכים מתחת לבגד נושא גם משמעויות פסיכולוגיות וחסידיות. זהו דימוי המצביע על כך שהחיים והמוות אינם שאלה מדעית, וכי ייתכן שיהיה אדם שהוא אמנם חי פיזית, ובכל זאת נחשב ל"מת" במשמעויות אחרות, וחייו אינם נחשבים "חיים".
בסופו של הסיפור נרמז כיצד ייתכן הדבר. כמין ציטוט של משפט פילוסופי טוען הרבי מקוצק: "אם אני חושב מחשבות של תשובה ותיקון – משמע אני קיים!" ואם כך, נכון גם המשפט ההפוך – אדם שאינו עסוק ב"הרהורי תשובה" ובשאיפה להתקדמות ותיקון, חייו אינם "חיים" של ממש.
