למה באים אלי?
ממה חשש ר' שניאור זלמן עד שהשתטח על הרצפה, ואיך עזרה לו עצת אשתו?
רבי שניאור זלמן מלָאדִי כיבד מאוד את אשתו, סְטֶרְנָא. בתחילת דרכו התיישבו הרב ואשתו בעיר לוֹזְ'נֶי. כששמעו החסידים על מקום מגורי הרב, החלו לנסוע אליו.
באחד הימים ראה ר' שניאור זלמן דרך החלון המון רב קרב ובא אל הבית. נבהל הרבי מאוד ונפל לארץ כשהוא מתפתל וצועק: "מה רוצים ממני? למה הם נוסעים אלי? מה ראו בי?"
נכנסה אליו אשתו והרגיעה אותו: "הרי לא אליך הם נוסעים. אלא יודעים הם שהיית אצל המגיד ממֶזְרִיטְשׁ, והם מבקשים שתספר להם כל מה שלימד אותך." נרגע הרב והשיב: "אם זו בקשתם, אספר להם, אספר."
ואכן, מאותו היום היה מלמד ומספר בלי גבול ולאין מספר.
אימה וחשש מלווים את כניסתו של ר' שניאור זלמן לתפקידו כמורה וכמנהיג ציבור. הוא נאחז בעצה שנתנה לו אשתו החכמה – עליו לראות את עצמו כמי שרק מספר את מה ששמע מרבו.
במובן כללי יותר הסיפור עוסק בעיצוב תודעתו של המורה והמנהיג. תפקיד המורה הוא לתווך לתלמידיו את הידע שהוא נחשף אליו. מתוך מודעות זו מוסיף המורה החדש ויוצר ומספר עוד ועוד.
