הסיפור

יום אחד, בשעת צוהריים במושבה, התחילה פתאום לנשב רוח לוהטת. האיכרים הביטו לשמיים והתפלאו לראות שם צורה דמוית ענן. מה הענן הזה? נוצות? קש? פרפרים? הפרדסנים לא הבינו מה מתרחש. אך הפלאחים הביטו ברוח ומייד קראו בחרדה: ג’ראד! ארבה! מבוהלים נלחמו בני המושבה בארבה המאיים להפוך גן עדן למדבר. אך נחיל הארבה פרץ אל תוך המושבה, כיסה את הגדרות, את העצים, את קירות הבתים ואת הגגות. בכל מקום שבו הארבה ביקר הוא השאיר אחריו מוות וחרבה. המושבה שממה והאגרונומים יעצו שלא לעבוד ולהשקות עד שיעבור הארבה כליל מן הארץ.
בדמדומי בוקר חדש הביט הפרדסן משה סמילנסקי סביבו ותמה: האם זה הסוף? פתאום הוא שמע קול קורא אליו: אל תדאג, אלוהים יחזיר לך כפליים. אל תדאג… הרואה אתה אותי ואת חמורי ואת זוג התיבות הריקות הללו? איתם התחלתי לפני עשׂרים שנה. עם הזמן היו לי זיתים במאתיים לירה ומשמשים בשלושים לירה ואת כל אלו אכל הארבה. מכל עמלי נשאר לי רק החמור וזוג התיבות. אומנם אחרי הארבה אין מה לקנות בכפרים, אך אין ברירה אלא לנסוע לכפרים, לחזר על הבתים, לקנות ולמכור. דפק הערבי בחמורו ונסע לו. הוא מתחיל מבראשית. סמילנסקי רצה לשאול אותו עוד דבר מה, אבל הרוכל הלך ונעלם ורק פרסות חמורו נשמעו: האלוהים יחזיר כפליים!… שב סמילנסקי לעבודתו, קרא לפועלים ויחד התחילו לחפור בורות ולהשקות את העצים. הפרדסן ידע: אם לא אעבוד – אשתגע. ואכן כעבור חודשיים הוא היה הראשון מבין האיכרים שראה את פרדסו מכוסה שוב ירק. הארץ שהייתה למדבר חזרה להיות גן עדן.

 

---

על הסיפור

מאיפה אדם ימצא הכוח להתחיל מבראשית לאחר שהאסון מכה בו? למומחים יש עצות אבל הנפש הרצוצה זקוקה למגע אנושי חם ולעצה מפי בעלי ניסיון.
באביב 1915 שמי הארץ התכסו בנחילי ארבה. האיכרים ניסו להגן על הפרדסים והקימו רעש גדול כדי להפחיד את הארבה. אך כלום לא עזר, הארבה אכל הכול וגם התרבה בשדות. משה סמילנסקי מתאר את החרדה האיומה שאוחזת בו למראה החורבן. הוא פחות מנוסה בהתמודדות עם מפגעי החקלאות הארץ ישראלית. בהגיע הארבה הערבים בני המקום ובעלי הניסיון יודעים לקרוא את המציאות ולהתאים את עצמם אליה יותר טוב מן האגרונומים היהודים, ועוד יסתבר כי גם אחרי שהארבה מסתלק, רוכל ערבי ייטיב להתמודד עם האובדן.
לאחר שהארבה כבר חיסל את כל הפרדס של סמילנסקי, מחליטים אגרונומים מומחים מן המושבה שיש לשבות מעבודת הפרדסים ומן ההשקיה כל עוד יש סכנה שביצי ארבה יבקעו וייהנו ממי ההשקיה. אבל בלי עבודה, מול שלדי עצים, ובלי תקווה לפירות חדשים, חייו של סמילנסקי בלתי נסבלים. מה שמשכנע אותו לסטות מהוראות האגרונומים היא פגישה מקרית עם ערבי רכוב על חמור. בעקבות פשיטת הארבה, הערבי שהיה חקלאי הפך לרוכל חסר כול. יש לו רק חמור ושתי תיבות ריקות. כמו סמלינסקי, גם הוא איבד את כל מה שהצליח לבנות במשך עשרים שנות עמל. הרוכל מאמין שאלוהים הוא טוב ומיטיב ומברך את הפרדסן שעוד יזכה לשגשג. אבל יתירה מזאת, הוא עצמו יוצא לדרך ומתכוון לעסוק במסחר זעיר. המפגש עם הערבי הנחוש והיוזמתי ממלא את סמילנסקי בכוחות מחודשים. הוא מבין שהבטלה והשממה תוביל אותו לשיגעון, ולכן הוא חוזר לעבודה ומצליח להפוך שממה לגן עדן. חוכמת חיים פשוטה הנמסרת בנדיבות הלב יכולה לתת נחמה, תקווה ואפילו פתרונות מעשיים.