לכוון לציבור
הרב הדאיה סוגר את הסידור של התוקע בשופר ובכך מלמד אותו כיצד אמור לפעול שליח ציבור
כשהתבשר הרב מרדכי אליהו בצעירותו שהוא יזכה להיות התוקע בשופר בישיבת המקובלים 'בית אל' בראש השנה, אחזה בו התרגשות גדולה. לאורך כל חודש אלול הוא למד היטב עם רבו ראש ישיבה הרב עובדיה הדאיה את כוונות התקיעות בשופר.
בתפילת ראש השנה, כשהגיע הזמן הניח הרב מרדכי אליהו הנרגש את סידור הכוונות לידו ותקע אט אט כדי שיוכל לכוון היטב בכל תקיעה ותקיעה, כשהרב הדאיה עומד לצדו. לפתע סגר הרב הדאיה את הסידור וסימן לו עם היד שיפסיק לכוון ויתקע ובזריזות. הרב אליהו לא הבין מדוע פעל כך הרב אך עשה כדבריו.
לאחר התפילה אמר הרב הדאיה לרב אליהו: "זהו טורח הציבור. אי אפשר לתקוע כך עם כוונות. אם זה לוקח הרבה זמן, הכוונה של הציבור מתפוגגת".
אצל המקובלים 'כוונות' הן עניין רציני. כחלק מהרצון לקיים את המצוות מתוך ריכוז עמוק ומתוך רצון לתקן בעולמות העליונים, הם צירפו לכל מצוה את הכוונה שיש לחשוב עליה בזמן עשייתה. גם בתקיעות השופר צירפו כוונה לכל תקיעה ותקיעה – מה שגורם לתקיעות להתארך מאוד.
בישיבת המקובלים 'בית אל', שהייתה מרכז קבלי חשוב מאו,ד הקפיד הרב עובדיה הדאיה על כך וביקש ללמד את הרב הצעיר הרב מרדכי אליהו את סוד התקיעות.
עם זאת, מרגע שהוא נוכח שהדבר מעכב מאוד את התפילה הוא לקח את הסידור מידו והורה לו לסיים במהירות את התקיעות. במעשה זה הוא לא בא לבטל את חשיבותן של הכוונות אלא ללמד שיש ערך חשוב יותר והוא 'טורח הציבור'. אם הכוונות מאריכות את התקיעות, הציבור הופך חסר מנוחה ומאבד את הקשב. הרב עובדיה הדאיה מזכיר שהתוקע בשופר הוא שליח ציבור ולכן אין הוא עומד לעצמו אלא עליו לבחון כיצד הציבור מגיב להקפדתו היתרה, ואם הדבר פוגע בציבור – יש להימנע מכך.
נדמה שסיפור זה הולם את הגישה שאחד ממאפייניו של הסיפור על חכמי המזרח הוא התחשבותם בקהילה כחלק מן העבודה הדתית, תפיסה שגם השפיעה על פסיקת ההלכה שלהם.
