הסיפור

באחד הימים טיילנו ביאליק ז"ל ואונכי ברחוב אלנבי לאחר שביקרנו חבר חולה אנוש שהכרנו עוד מימי אודסה הרחוקים. הרגשנו שצעיר עוקב אחרינו ומאזין לשיחה אך התעלמנו. בקצה הרחוב נעמדנו לשוחח עוד קצת והינה אותו צעיר פנה אל ביאליק בקול תקיף: "למה זה הולכים אתם ומדברים יידיש כל הזמן? מוטב שתדברו עברית!" על דברי ביאליק: "מי אתה הבא להטיף לנו מוסר? אין זה עניין שלך ואין איש שואל אותך" – השיב הצעיר בלי בושה, עד שהתרגז ביאליק וקרא: “חוצפה יתרה! לך לך לעזאזל!”
מה עשה אותו בחור? הלך לתבוע את עלבונו לפני משפט השלום העברי. ביום הדין באתי לפני השופטים להעיד, וסיפרתי כי בעודנו מטיילים צעיר הלך בעקבותינו. שיחתנו היתה ביידיש לא להכעיס, חלילה, אלא על פי הרגל של שנים רבות. וכשראינו שהצעיר עוקב אחרינו חשבנו שהוא אחד מאלה השואפים להתאבק בעפר רגליהם של חכמים, והינה יצא שהוא לא בא ללמוד אלא להשמיע באוזניו של ביאליק תוכחת מוסר וללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. וכך המשכתי את סיפור המעשה עד שהגעתי לפסוק הזעם: “לך לך לעזאזל!”
– כיצד אמר “לך לך לעזאזל”, בעברית או ביידיש? – פנה אליי הצעיר בשאלה. הוא אמר זאת בעברית – עניתי. אם בעברית – קרא הצעיר אל השופטים – הריני מוכן ומזומן למחול על העלבון ולבטל את התביעה. השופטים קיבלו בבת צחוק נאה את ביטול התביעה והטילו על התובע את דמי הוצאות המשפט.

 

---

על הסיפור

בזמנו של ביאליק התגלע קונפליקט רעיוני בין שלילת הגולה שהתבטאה בנאמנות מוחלטת לעברית ובין אלו שהמשיכו לשמור על זיקה מתמשכת ליידיש. רבים מבני היישוב סברו שהיידיש היא שפת הגולה והעליבות ולכן יש להתנתק ממנה כליל. עבורם גאולת הארץ הייתה כרוכה בשלילה משולשת של הקיום בגולה, התרבות היהודית הגלותית, והשפה הגלותית. גם ביאליק שאף להפוך את העברית לשפת הדיבור והתרבות בארץ ישראל, אולם בניגוד להלך הרוח האנטי גלותי הוא לא שלל את היידיש. גישתו של ביאליק הייתה שהתרבות העברית המתחדשת צריכה לינוק מהספרות היהודית לגווניה ומרוח התרבות היהודית בגולה ולהתחדש מתוכה. בסיפור שלנו ביאליק וחברו יהושע חנא רבניצקי מטיילים בתל אביב לאחר שביקרו חבר שהיה חולה אנוש. השיחה הפרטית מתחילה בהעלאת זיכרונות מאודסה והם משוחחים בשפת אימם, יידיש. אלא שביאליק ורבניצקי אינם אנשים אנונימיים אלא אושיות תרבות ולכן אותו צעיר מזהה אותם ואף קולט את מנגינת היידיש. כדי להשתכנע שהם אכן דוברים בשפת הגלות, הוא עוקב אחריהם ומחכה להיכנס עימם לוויכוח. הצעיר, שאולי כבר נולד בתל אביב, מצפה מגדולי אנשי התרבות בתל אביב להתנזר מן היידיש באופן מוחלט. תוכחת הבחור מסעירה את רוחו של ביאליק שהיה טרוד ממחלת חברו. ביאליק פולט ביטוי פוגעני והצעיר תובע אותו לדין על העלבון. מאחורי הסיבה הרשמית לתביעה – קללתו של ביאליק – עומד זעמו של הצעיר הכועס על השימוש ביידיש. סיפור התביעה מסתיים בפיוס כאשר מתברר שאת הקללה השמיע ביאליק בעברית, והבחור הצעיר מתרצה ומבטל את התביעה על דבר העלבון שהטיח בו המשורר.
מה גרם לצעיר להתרצות? קללות הן מילים שנאמרות בעת סערת רגשות, ואם ברגעים כאלה משתמש ביאליק בעברית, הרי ששייכותו לעברית מוכחת מעל כל ספק. אולי בעיני הצעיר המשפט השיג את יעדו גם מבלי להגיע למיצוי הדין: חטאו הקטן של ביאליק עורר הד מסוים ושאלת מעמדה של העברית זכתה לעיון פומבי.