הסיפור

בירושלים העתיקה של סוף המאה התשע עשרה היו כלבים משוטטים רבים שהפחידו ואף נשכו את העוברים ושבים.
שאל אחד מתלמידיו של הרב בן ציון נסים פרדס: "כבוד הרב, כיצד ניתן להינצל מכלב תוקפני?"

השיב לו הרב פרדס: "יש סגולה ידועה בעניין. אמור את הפסוק"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז) – והכול יבוא על מקומו בשלום.
לאחר כמה ימים התהלך התלמיד ברחובות ירושלים ולפתע מצא עצמו עומד לפניו כלב אימתני. התלמיד שהיה נפחד אמר את הפסוק אך הכלב החל לרדוף אחריו, והנער ברח כל עוד נפשו בו.
הגיע אל בית המדרש נרעש ונסער, סיפר את מה שאירע, ושאל בתמיהה: "הרי הסגולה אינה עובדת?!"

השיב לו הרב בן ציון נסים פרדס: "סי טיינה ד'מיניסטר פסוק קון פיידרה", ובתרגום לעברית: "יש צורך גם בפסוק וגם באבן!".

---

על הסיפור

לצד כלבים מבויתים הנחשבים לידידו הטוב של האדם, תמיד היו גם כלבי רחוב שהפחידו בנביחות ובנשיכות את ההולכים בדרכים, ובמשך דורות רבים פחדו יהודים מכלבים. ובמקום שיש חשש – צומחת סגולה המסייעת בשעת צרה, וכך נולד המנהג לומר את הפסוק "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז). הפסוק מתאר מצב אידיאלי שבו הכלבים לא חרצו לשונותיהם כלפי בני ישראל כשיצאו ממצרים, ואמירתו משמשת כמעין פנייה לכלב להימנע מלנשוך את אומר הפסוק.
אבל הסגולה לבדה אינה מספיקה, ובסוף הסיפור מוסיף הרב פרדס שצריך לומר את הפסוק עם אבן ביד. הסגולה אינה מבטיחה באופן מלא ואוטומטי את ביטחונו של הנער, אלא היא מעין תפילה שיכולה לעיתים להתגשם, ולצידה חייב הנער גם להגן על עצמו.
הרב פרדס מבקש להתרחק ממאגיה וכשפים המנסים להשפיע על האל לעשות כרצון האדם. מצד שני הוא מכבד את הסגולה לומר את הפסוק ואינו מבטלה, אלא מציג אותה כתפילה, כבקשה שיכולה להשפיע אך לא בוודאות – ולכן עדיף לאומרה עם אבן ביד.
הרב פרדס מציג מעין איזון בין עולם הסגולות, התפילות והאמונות לבין עולם המעשה והיוזמה האנושית, שכן על האדם לפעול במציאות מתוך אמונה.