לימוד תורה מתוך תשובה
מה הקשר בין חכמתו של אדם לבין התנהגותו? האם חכמת התורה משפיעה על ההתנהגות המוסרית, ואולי להפך?
אחד מתלמידי החכמים המתנגדים מן העיר בריסק הגיע פעם לחתונה בעיר מֶזִ'יבּוּז' והחליט ללכת לרבי אברהם יהושע השל מאפטא שחי באותם ימים במֶזִ'יבּוּז'.
כשנכנס המתנגד אל הרבי קיבל אותו הרבי בכבוד. התחיל הרב האורח לומר דברי תורה, פתח בדברי המדרש, פירש אותו ואחר הקשה על הפירוש. איש לא ידע לפתור את הקושי. עוד הם מחפשים פתרון, אמר הרבי לעצמו: "הרי אני פושע ישראל." שאל אותו האורח: "מה אתה אומר? האם, חס וחלילה, אתה פושע?" ענה לו הרבי: "הרבה יותר גרוע, אני בפירוש גזלן. מישהו נתן לי ח"י מטבעות כדי להתפלל עבורו ואני שכחתי, הרי שאני בפירוש גזלן." והתעורר הרבי לחזור בתשובה, ומתוך כך נפתחו לו שערי חכמה ואמר פירוש הגיוני ונפלא למדרש שבו עסקו ופתר את השאלה שבה התלבטו.
נוכח המתנגד לדעת שהרבי צדיק ואמר לעצמו: "הרי זה איש אלהים."
הסיפור מפגיש צדיק חסידי ממז'יבוז' עם תלמיד חכם גדול מן המתנגדים שבעיר בריסק. המקומות הללו מסמלים שתי דרכים ביהדות: האחת היא דרך המתנגדים של בריסק המצדדים בערך קיום התורה ולימודה כערכים עליונים. המתנגד מבריסק בא לתהות על קנקנו של ר' אברהם יהושע השל מאפטא – מייצגה של הדרך האחרת שמקורה במז'יבוז', דרכה של החסידות. הרגע שבו הרבי נזכר ששכח להתפלל למען אחד מחסידיו והוא מטיל ספק בערכו העצמי קוטע את לימוד התורה של הרבי והתלמיד החכם. האורח אינו מבין למה הרבי מטריד את עצמו במשהו שאינו שייך ללימוד עצמו. האורח הוא נציגם סמלי של המתנגדים, ומנקודת מבטם, לימוד התורה הוא שמעניק לאדם ערך עצמי. בסופו של הסיפור מתברר שדווקא הפקפוק של הרבי בערך עצמו בשל דבר שאינו קשור ללימוד התורה, ראיית עצמו כפושע גמור ואז החזרה בתשובה, הם המעניקים לו ערך ואף פותחים לו פתח אל מה שהמתנגד מייחס לו ערך: לימוד התורה.
יש כאן סיפור פולמוס, והמספר החסידי רוצה לומר שהדרך החסידית של התשובה והתפילה סופה לקדם גם את לימוד התורה החשוב כל כך למתנגדים.
