לחם האוהבים
שתי כיכרות לחם דבוקות היוו סימן לחברות עמוקה שבין שני חסידים. כשהתגנב ללבם כעס זה על זה, הפריד רבם לשתיים את הכיכרות הדבוקות שהיה נותן להם בדרך כלל.
שני חסידים היו לרבי נפתלי מרוּפּשיץ, שניהם חברים קרובים שאהבה גדולה שררה ביניהם כאהבת דוד ויהונתן. יחד היו באים תמיד אל שולחנו של רבם, ויחד היו יושבים זה לצד זה ליד השולחן.
ר' נפתלי נוהג היה לחלק בעצמו כיכרות לחם ליושבים אצל שולחנו, ולשני החברים היה נותן תמיד שתי כיכרות תואמות שדבוקות יחד. כך נהג כל הימים.
פעם אחת התגנב כעס בלבם של החברים זה על זה, ולא ידעו סיבת הדבר אלא רק הרגישו בלבם שמץ של כעס.
באותה הפעם, כשבאו אל רבם בסעודת ליל שבת וישבו ליד השולחן, לקח הרבי שתי כיכרות תואמות ודבוקות, הפריד תחילה ביניהם ונתן לזה כיכר אחת ולזה כיכר אחת.
אחר הסעודה כשהלכו לביתם התחילו להרהר בעניין זה ויאמרו איש אל אחיו, מה זאת עשה הרבי לנו שהפריד את הכיכרות? אין זאת אלא בגלל הטינה שיש בלבנו זה על זה. מיד פייסו איש את רעהו והביאו יי"ש ושתו לחיים, עד שנעשתה אהבה ואחווה ביניהם אף יותר מבתחילה.
למחרת כשבאו אל רבם לסעודת שבת, ראו כי הרגיש רבם בדבר ברוח הקודש, ונתן להם שתי כיכרות תואמות ודבוקות כמו שעשה תמיד.
הסיפור עוסק ביכולתו של ר' נפתלי לחוש ברוח הקודש את הטינה העדינה שהתגנבה ללבם של שני החסידים. ניתן לתאר זאת כרגישות רבה מצד הרבי ליחסים שבין בני אדם.
אך גם כאשר הוא שם לב לטינה שהתגנבה ללב החברים, הוא לא הוכיח אותם בצורה מפורשת, אלא סימן בעדינות ובאופן סמלי את מצבם. הפרדת הכיכרות סייעה לשני החברים להבין מה הם מרגישים בלבם ולתקן את המצב.
לפעמים דווקא ביטוי חיצוני של רגשות לא טובים מועיל לתשומת לב ומסייע לשינוי לטובה.
