הסיפור

משל לעלמה אהובה יפת תואר ויפת מראה, שסגורה ומסוגרת בתוך היכל נסתר. לעלמה זו אוהב יחיד ונסתר, ואף אחד מבני האדם לא יודע שהוא אוהב אותה.
אוהב זה, מגודל אהבתו אליה, עובר ליד שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. היא יודעת שאוהבה הוא הסובב על ביתה תמיד, ולכן פותחת פתח זעיר בהיכלה הנסתר, מגלה לו את פניה לרגע, ומייד שבה ונעלמת. כל האנשים שהיו ברגע זה בקרבת האוהב לא ראו דבר. רק האוהב לבדו ראה אותה, ומעיו וליבו ונפשו יצאו אליה. וידע שמתוך האהבה שהיא אוהבת אותו נגלתה אליו לרגע אחד, כדי לעוררו.
כך היא התורה, לא מתגלה אלא לאוהביה. ומפני שהתורה יודעת שאותו חכם לב סובב את שער ביתה בכל יום, היא מגלה לו את פניה מתוך ההיכל, ורומזת לו רמז, ומייד חוזרת למקום מסתורה. כל אותם אנשים שסביבם לא רואים דבר, אלא אוהבה בלבד, ומעיו וליבו ונפשו יוצאים אליה. לכן התורה מתגלה ומתכסה בפני אוהבה, לעורר עימו אהבה.
כך היא דרכה של תורה:
כשמתחילה להתגלות אל האדם, רומזת לו ברמז.
אם אינו מבין את הרמז – קוראת לו: פתי, קרב לכאן ואדבר עימך. כשקרב אליה, היא נסתרת מאחורי פרוכת שפורשת עבורו, ומדברת איתו לפי רמתו, עד שרואה לאט לאט. זהו הדרש.
אחר כך מדברת עימו דברי חידה מאחורי סדין דקיק. זוהי אגדה.
אחרי שהסתגל אליה, היא מתגלה אליו פנים בפנים ומספרת לו את כל סודותיה, ומגלה בפניו את כל הדרכים הנסתרות שהיו כמוסות בליבה מימים ימימה. אז אותו אדם נעשה שלם, נעשה בעל תורה, נעשה בעל הבית. כי את כל סודותיה גילתה לו ולא כיסתה ממנו דבר.
אומרת לו התורה: זוכר את הרמז שרמזתי לך בהתחלה? כך וכך היו הסודות הטמונים בו.
אז הוא רואה את פשט הכתוב כמות שהוא, על כל סודותיו, ומייד מבין כי אין להוסיף על פסוקי התורה ואין לגרוע מהם אפילו אות אחת.

---

על הסיפור

המשל מתאר את יחסי לומד התורה עם התורה כיחסים של אהוב ואהובה, והוא מובא כפתרון לחידה שמשמיע הזקן לחכמים בסיפור המפגש ביניהם. תהליך הלמידה בסיפור הוא מעין "משחק חיזור" שנועד לעורר את התשוקה ההדדית בין הלומד לתורה.

בשלב הראשון האוהב רק מביט אל השער ולא רואה את האהובה, והיא מכנה אותו "פתי", כלומר מי שכבר נמשך אל הסוד אך עדיין לא רואה אותו. בקריאה שלה אליו היא מקרבת אותו לחזות בסוד. עניין הראייה חוזר בסיפור – רק האוהב רואה את שער ההיכל ואת האהובה, ורק היא רואה אותו. כל יתר הסובבים את התורה ולא יודעים את הדרך הנכונה לגשת אליה, הם כעיוורים שלא רואים את פנימיותה.
מסורת נפוצה בין פרשני ומקובלי ימי הביניים חילקה את פרשנות התורה לארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד – פרד"ס. הסיפור ממשיל את המעבר ביניהם להתגלות ההדרגתית של האהובה אל המאהב. בנמשל של הסיפור, פרשן התורה מסיר בהדרגה את השכבות שבהן מכוסה התורה: מהמצב המכוסה ביותר של כותלי ההיכל, דרך הכיסויים העדינים יותר, פרוכת ואז סדין דק, עד למפגש פנים אל פנים עימה.
התהליך הפרשני מדומה למהלך החיזור, שכן גם האוהב נמשך לאהובתו משום שהוא מזהה שיש בה סוד שעדיין לא נגלה אליו. בסופו של תהליך ההעמקה של האוהב בתורה, היא מחזירה אותו אל פשט הכתובים ומראה לו כי את כל סודותיה הוא יכול היה לראות כבר בפשט. ככל שהלומד הוא יותר "בעל הבית" – בקיא יותר בפרשנות הסוד של המקרא – כך נחשפים בפניו רובדי המשמעויות הטמונות במילות הפסוקים כבר מתוך ההתבוננות בפשט הכתוב.
הסיפור מבטא את תפיסתם העצמית של חכמי הזוהר כלומדים האמיתיים שעיסוקם בתורה מביא לתיקון העולם. תיקון העולם מתרחש בזכות מעשה הזיווג, חיבור אינטימי בין האדם הלומד לתורה, שמבטא חיבור של זיווג בין ישראל לקב"ה, בין עליונים ותחתונים ובין הזכרי לנקבי.