הסיפור

בערב שבת אחד לאחר שנאספו כבר מרבית האנשים בבית הכנסת של רבי משה לייב מסַסוֹב, פתאום נעלם ר' משה לייב ואיש לא ידע לאן. המתינו לו לתפילת ערבית של שבת.
למה נעלם ר' משה לייב?
יהודי אחד היה חייב כסף לאדון נוכרי ולא יכול היה לשלם. לקח האדון את היהודי עם אשתו וילדיו וקשר אותם בחבלים למרכבתו שייגררו אחריו ויישברו עצמותיהם. וכך, עם משפחה יהודית קשורה למרכבתו, נסע מחוץ לעיר.
הרגיש בכך ר' משה לייב ורץ אליהם אל מחוץ לעיר. ראו האדון והאדונית את הרבי, שהיה אדם יפה תואר, ועצרו את המרכבה. נטל הרבי את בנם הקטן שנסע אתם, חיבקו ונישקו, הפליג בשבחו ואמר: "כמה יפה בנכם, כמה חמוד." ביקשו האדונים מהרבי שיברך אותם משום שגם נוכרים הכירו בגדולתו, והוא עשה זאת.
תוך כדי השיחה שאל אותם מיהם האנשים הנגררים אחרי מרכבתם, והם סיפרו לו את עניין החוב. אז אמר להם הרבי: "אנשים מכובדים כמוכם לא צריכים להפחית מכבודם עם האנשים הפחותים האלה, הצעקות והבכיות שלהם עוד יזיקו לילד החמוד והיפה שלכם," אמר הרבי בעודו ממשיך לחבק את הילד, עד שהאדונים התירו את החבלים ושחררו את משפחת היהודים.
זו הייתה פעולתו של הרבי בליל שבת.
וכשחזר לבית הכנסת לפני שהתחיל את ההקדמה לתפילת ערבית החל להתענות בקול רם: "פה שנישק את הילד הגוי ונהיה מגעיל, איך יפתח הפה הזה להקדים לתפילת ערבית?! אבל כתוב שגם הכלבים אומרים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אם כך יאמר פי שירה כמו פיות הכלבים."

---

על הסיפור

האם אדם מושפל, החש בזוי ומלוכלך, יכול להתפלל?
ר' משה לייב מסַסוֹב חש כי השפיל את עצמו בפני בעל החוב האכזרי, ואף רתם את רגשות החיבה הטבעיים שלו לילדים כדי להשתמש בהם לחנופה לאדונים הגויים הבזויים בעיניו. בשעת מעשה הוא אינו חושש לכבודו, אך בעת התפילה הוא מרגיש את ביזיונו. הוא לא השתמש בפיו כדי לומר לאדונים את מה שהוא חושב על מעשיהם אלא כדי להתחנף אליהם, לנשק את מה שבזוי בעיניו, וכעת פיו אינו ראוי לשמש לתפילה.
לבסוף, ר' משה לייב מתיר לעצמו להתפלל, כשם שכלב מתפלל. הכלב הוא דימוי רב משמעות המשקף היבטים רבים בסיפור. האדון והאדונית מתנהגים באכזריות ומתייחסים למשפחת החייבים כאילו היו כלבים. ר' משה לייב מתאר את עצמו ככלב, בזוי ונאמן, המפגין נאמנות והתרסה. הוא מתריס כלפי אלוהיו שהביא אותו למצב הזה ובכל זאת נותר נאמן לו, כמו אומר לו: "אתה יכול לבעוט בי ואני אשאר נאמן, אעשה כל מה שאפשר במציאות שבה אני מצוי."
הדרמה הפנימית של הרבי מתבטאת בשני טקסטים העומדים ברקע הסיפור:
הראשון הוא ההקדמה לתפילת ערבית של שבת. בחלק מן הקהילות נוהגים להקדים לתפילת ערבית את פרק המשנה "במה מדליקין" העוסק בהדלקת נרות שבת, ובקהילות אחרות, ובכללן הקהילות החסידיות, נוהגים לומר "כגוונא" – קטע מן הזוהר המשווה את תפילת המלאכים המתכוננים לישיבת הקדוש ברוך הוא על כיסאו לעם ישראל המתכונן לקבל את השבת. ר' משה לייב מרגיש שברגעי ההשפלה האלה הוא אינו יכול להשוות את עצמו למלאכים, ולכן אינו יכול לומר את התפילה הזאת.
הכלבים האומרים שירה ומתפללים מופיעים ביצירה הנקראת "פרק שירה". זהו מאמר קדום המתאר את כל הבריאה כאומרת שירה, ושמה בפיו של כל יצור פסוק להתפלל עליו.