הסיפור

חסיד אחד בא לפני רבי יהודה אריה אלתר מגור, והתלונן בפניו: "המחשבות המטרידות אינן עוזבות אותי. אני לא מצליח ללמוד ולהתפלל כי אני כל הזמן חושב שהדברים שעשיתי אינם טובים, ויש לי מזה עוגמת נפש."
ענה לו הרבי: "כתוב: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' (במדבר טו, לט), כלומר אל תביט לאחור ואל תלך אחרי לבך ההולך אל העבר."

---

על הסיפור

אנחנו חושבים שהחרטה על החטא היא חלק מן הניסיון להימנע ממנו, אולם למעשה האשמה משקעת אותנו בחטא ולא מאפשרת לנו להמשיך הלאה. ר' יהודה אריה משתמש במילים המכוונות להימנעות מן החטא: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט) – כדי לייעץ לאדם להימנע מרגשות אשמה.
אפשר לשמוע כאן הדהוד לדבריהם של המלאכים ללוט הבורח מסדום, עיר החטאים: "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (בראשית יט, יז). רגש האשם מופיע כאן כאשליה, כמחשבה שאפשר להחליף אירוע מן העבר באחר, בעוד למעשה ההווה הוא זה שנתון להשפעת האדם יותר מן העבר. המחשבה על העבר דווקא משקיעה את ההווה של האדם בעבר ומונעת ממנו להתפלל וללמוד ולהמשיך הלאה. נראה כאילו הניסיון להפנות מבט שיפוטי כלפי העבר שלא ניתן לשנותו, מונע מהזמן להתקדם.