להשיב את הנפש הפורחת
כשאלוהים נתן את הדיבר הראשון בהר סיני, פרחה נשמתם של בני ישראל וכמעט שיצאה, עד שהתורה ביקשה עליהם רחמים והשיבה את נפשם
שני דברים ביקשו ישראל מאת הקדוש ברוך הוא: שיראו את כבודו וישמעו את קולו.
אך כשהיו רואים את כבודו ושומעים את קולו, שנאמר (דברים ה, כא): "וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ", לא היה בהם כוח לעמוד.
מה היה? כיוון שבאו לסיני ונגלה להם הקדוש ברוך הוא, פרחה נשמתם על שדיבר עימהם. שנאמר (שיר השירים ה, ו): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ". אבל התורה ביקשה עליהם רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: "האם ייתכן שמלך משיא את בתו והורג את האורחים?! הייתכן שכל העולם כולו שמחים כשאתה משיא אותי לבני ישראל והם מתים?"
מייד חזרה נשמתם של בני ישראל.
שנאמר (תהלים יט, ח): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ".
האם יכולה להיות מתנה גדולה מדי? לנוכח פלא גדול, נוף מפסגת הר ושמיים צלולים, אפשר לחוש התעלות כאילו הלב מחסיר פעימה. המדרש מתאר מקור התפעלות כל כך נשגב – קולו של האל – עד שנשמתם של בני ישראל פורחת מהם.
בני ישראל מבקשים לראות את כבוד ה' ולשמוע את קולו. לכן, על הר סיני, האל נגלה אליהם בקולו. אולם מתברר שאין לאדם יכולת לשמוע את קול האל. עוצמת הקול, ואין הכוונה כמובן לעוצמה בסולם דציבלים, היא משהו כה גדול ועצום עד שנשמתו של האדם פורחת ממנו. מי שנחלץ לעזרתו של האדם מייד היא התורה עצמה, שרוצה להינתן לבני ישראל. היא מותחת ביקורת על האל וטוענת שלא ייתכן שהמלך מחתן את בתו ובאותו מעמד הורג את כל בני ביתו ואת החתן. זוהי אהבה שתלטנית, מוחלטת וחונקת, אהבה שלא יכולה להתקיים. והנמשל מלמד שהעולם כולו שמח בשל מתן תורה, ולכן הדעת לא סובלת את הרעיון שהשמחה תתקלקל כאשר בני ישראל לא ישרדו את המעמד החד-פעמי הזה.
מהמדרש עולה שהאדם הוא יצור מופלא המבקש את קרבת הנשגב והמופלא, אבל יצור אנושי לא יכול להכיל את הנשגב ולהשתוות לו. עמדה כזו, שרואה באדם יצור מלא הוד אבל גם מוגבל, מלמדת ענווה ומעניקה לאדם את מתנת ההשתוקקות לבלתי ניתן להשגה.
