הסיפור

אחד מן החסידים רצה לראות כיצד נוהג רבי חיים מצַאנז כשהוא מתעורר בבוקר. ביקש החסיד מן המשמש, וזה הסכים והכניסו השכם בבוקר אל חדר השינה של הרבי.
והנה התעורר ר' חיים ומיד התיישב, תוך שהוא נוהם בקול ומתגבר כאריה. מיד החל הרב לומר בקול רם את המלים הנאמרות בשעת ההתעוררות: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ." אולם הרבי לא הצליח להשלים את המשפט עד סופו. כשהגיע אל המילה "מלך" עצר, וחזר על המילה כמה פעמים. לבסוף נאנח מעומק לבו ואמר: "אבל עדיין איני יודע שהוא מלך ואיני מרגיש את המלך!"
בלי לסיים את "מודה אני" ועוד לפני שעמד ממיטתו, נטל הרבי את ידיו כנדרש, והחל לומר את ברכות השחר וברכות התורה, הנאמרות לפני הלימוד.
אז ביקש הרבי ממשרתו שיביא לו גמרא אל המיטה. כך ישב ולמד שעתיים ואף יותר מכך. אחר כך סגר את הגמרא, החליק בידיו על לבו, ואמר: "אָה, אָה! עכשיו אני יודע ומרגיש שהוא מֶלֶךְ!" ומיד המשיך וסיים:
"- חַי וְקַיָּם.
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה.
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

---

על הסיפור

ר' חיים מצאַנז אינו מוכן להוציא מפיו דבר שאינו מרגיש בכל לבו, ולכן אינו ממשיך את תפילת "מודה אני" לאחר המילה "מלך". הוא חש את מלכות אלוהים רק לאחר שהשקיע בלימוד כשעתיים, ואז הוא ממשיך בתפילה. ר' חיים, הצדיק בסיפור, הוא אדם שאינו מוכן לוותר על האמת, והוא חי מתוך כנות.
עם זאת, ר' חיים מייצג לא רק את הצדיק, אלא גם את החסידות בכללה, שהדגישה מאוד את התפילה וכוונת הלב למילים הנאמרות. כך למשל הואשמו החסידים בכך, שלעתים נהגו לאחֵר את תפילת השחרית, כדי שיוכלו להתכונן טוב יותר ולכוון היטב לדברים שנאמרים בתפילה.
מעניין לציין כי הרבי מגיע להבנה מהו "מלך" דרך לימוד התורה. ר' חיים מצאנז אכן נודע כתלמיד חכם גדול שהיה שקוע בלימוד התורה. עוד ניתן לומר כי בחסידות ככלל נחשב לימוד התורה לא מטרה כשלעצמה, אלא הכנה לעבודת התפילה ועבודת הלב.