להפוך לצבר
חלוץ עוזב את ירושלים לגדרה, שם הוא מותקף על ידי פורעים ומושלך על צבר קוצני. מתוך מכאובו הגופני הוא הופך לבן הארץ
הרבה לבטים עברו על החלוץ מגדרה ואפילו רגעי ייאוש. בתחילה עלה לירושלים ועבד כשוליה של אופה. אבל העבודה היתיה מנוולת בעיניו וחסרת כל יופי וליבו היה כבד עליו. הוא עזב את ירושלים ובא לעבוד בין הסלעים הפראיים של מושבת גדרה.
והינה יום אחד הלך החלוץ לבד אל המושבה ופגש בערבים שהתחילו להתגרות בו. הוא היה בחור צעיר עם דם חם ולכן השיב להם ביריקה. זוגות ידיים רבים תפסו אותו מן העורף, החלוץ נלחם ונאבק עד כלות כוחותיו. פתאום הוא חש שמרימים אותו למעלה ומשליכים אותו בכל הכוח. אלפי רבבות מחטים דקרו את בשרו כי השליכו אותו על שיח הצבר שבצד הדרך. בנפש המבקשת למות נדר החלוץ: כסלע אשאר במושבה. כל הרוחות שבעולם לא יזיזוני! וכך נדר שלא יעזוב את הארץ עד טיפת דמו האחרונה.
ה"צבר" הוא סמל לדמות של יהודי חדש, יליד הארץ, היוצר את המציאות החדשה בארץ ישראל בעמל כפיו. כשמדמיינים מיהו הצבר חושבים על תכונות כמו אומץ לב, דבקות במטרה, יושר, חברות, ומסירות לעבודת כפיים. היהודי החדש דומה לפרי הצבר בכך שהוא מתוק מבפנים אך קוצני ואפילו מאיים מן החוץ. לכאורה אדם נולד צבר, החספוס של ארץ ישראל מעצב אותו להיות גם מתוק וגם אמיץ. הסיפור שלנו מתאר כיצד גם מי שלא נולד בארץ יכול להפוך לצבר, ואפילו לבחור בצבריות.
הסיפור מתאר לנו רגע נדיר שבו קשיי הזמן הופכים חלוץ "לצבר" הנחוש לאחוז באדמת ארץ ישראל ולא לעזוב אותה למרות הקשיים. החלוץ מתחיל את דרכו בירושלים, בעבודה כשוליה של אופה, אך הרגיש שרוחו נחנקת. דווקא בחיי המושבה, על אף הסכנות הרבות, הוא חש שהוא מוצא טעם לחייו. הדרך מתגלה דווקא מתוך הקושי: ברגע מכונן של כאב, החולשה מולידה נחישות, והחלוץ נודר שלא יעזוב את ארץ ישראל. דווקא כשהוכה ונזרק על שיח הצבר, כל גופו חבול ממכותיהם של הפורעים, והוא מלא בקוצים, הוא מבין שהוא יכול להתגבר על כל מכשול שיזדמן לו בחיי המושבה. הסמל של הצבר, הלב הרגיש עטוף הקוצים, התגשם בגופו לא כמטאפורה אלא ממש, ולפחות ברגע ההוא, סמל הצבר היה למציאות.
