להימלט מן הכבוד
איך ניתן לזכות בכבוד בלי להתקלקל במידת הגאווה? ר' משה מסַוְרָאן בחר להמאיס על עצמו את הכבוד. ר' ישראל מרוּזִ'ין התייחס לכבוד בדרך אחרת לגמרי.
פעם נסע רבי משה מסַוְרָאן לעיר אחת. ביקשו בני העיר לכבדו ושלחו לקראתו מרכבה רתומה לסוסים אבירים. כשישב ר' משה באותה מרכבה, ביקש להמאיס על עצמו את הכבוד המדומה הזה, וכך הרהר בדעתו: הלוא כל כבודה של המרכבה הוא הסוסים המושכים אותה, והסוס הלוא הוא בהמה טמאה ומאוסה, וכשפושטים את עורה לאחר מיתתה היא מדיפה ריח רע מאוד. וכל כך העמיק במחשבתו בגנות הדבר ובמיאוסו עד שהתחיל להקיא.
כאשר שמע זאת רבי ישראל מרוּזִ'ין, אמר: "נֶעבֶּךְ, נֶעבֶּךְ," מסכן שכזה, "חבל על ר' משה שלא מצא לעצמו עצה להרחיק את הכבוד מדעתו אלא על ידי הקאה. והרי יש דרך ישרה שבה יכול האדם לקבל את כל הכבוד שבעולם, ועם כל זה לא יושפע ממנו כלל.
משל למלך שהיו לו שרים אחדים, ולא זכה איש מהם לראות את פניו מלבד השר הגדול והנכבד שבכולם. והיו כל השרים כורעים ומשתחווים לפני השר הגדול וחולקים לו כבוד רב. פעם יצא אותו שר לטייל מחוץ לארמון עם המלך עצמו. ראו השרים שהשר הגדול מטייל עם איש שלא הכירו, והשתחוו לו בכבוד רב כהרגלם. מובן שבאותה שעה התבייש השר הגדול מאוד מפני המלך, ולא חפץ כלל בכל הכבוד שחלקו לו."
הכבוד שחולקים לאדם חשוב מציב בפניו אתגר רוחני משמעותי, משום שהוא עלול להוריד אותו ממדרגתו הרוחנית ולהפוך אותו לחמדן הלהוט אחר טובות הנאה חומריות. ר' משה מסַוְרָאן מזהה את המלכודת, וכדי להילחם בה הוא נוקט בדרך של "דמיון מודרך", שהומלצה על ידי חכמים בהקשרים דומים של מלחמה בתאוות הגוף. מגמתו היא להמאיס על עצמו את מה שהוא רואה בו "כבוד מדומה", גינונים שאין בהם ערך אמיתי ואין לו כל חפץ בהם.
לר' ישראל מרוּזִ'ין יש המלצה אחרת. מתוך הנחה כי הכבוד אינו שלילי במהותו, שהרי הוא מתייחס לתורתו של החכם ולא לאישיותו, הוא מזהה את הבעיה במקום פנימי יותר: נטייתו של האדם לנכס את הכבוד שחולקים לו לעצמו. מתוך כך הוא מציע "דמיון מודרך" משלו, אך זה אינו מסתיים בהקאה, פעולה גופנית מאוסה כשלעצמה, אלא בבושה נוקבת.
ר' ישראל מרוז'ין בלט בקרב אדמו"רי דורו בגינוני מלכות מופלגים שנהג בחצרו. סיפרו עליו שמרכבתו הייתה רתומה לסוסים אבירים, שאכל בכלי זהב ושנעזר במשרתים רבים. לאור דבריו בסיפור זה, ניתן להבין שנושא הכבוד וההתמודדות עמו היה מהותי מאוד בעולמו הרוחני, ושהוא עצמו זיהה בו גם פוטנציאל חיובי מאוד.
ר' משה מסוראן סבור שכדי להינצל מן השחיתות יש להתרחק לגמרי מן הכבוד, ואילו ר' ישראל מרוז'ין מציג מודל אחר לגמרי: כבוד "נקי", שאינו דבק באדם ואינו מזין את הצדדים החמדניים והאנוכיים שבו.
הסיפור עוסק באופן כללי בסכנות הגאווה והכבוד, ומציע שתי דרכים שונות להתמודד עמן. דרך אחת – להימנע מן הכבוד ולהתרחק ממנו, ואילו הדרך השנייה – לראות את הכבוד כדבר מזויף ולא אמיתי, ובכך להימנע מן הגאווה שבו.
