הסיפור

הרב החסיד רבי דוד צבי חן היה בא מפעם לפעם אל רבו, רבי שמואל שנֵיאוֹרסוֹן, בעיר לוּבַּביץ'.
פעם אחת איחר ר' דוד צבי, ולא הספיק להגיע לשעה היעודה שבה נהג הרבי לקבל את הבאים אליו. בשעה זו היו נכנסים אליו בזה אחר זה אנשים שבאו לשמוע לעצתו, וכל אחד זכה לזמן מועט בו התייעץ לבדו עם הרבי.
כשראה ר' דוד צבי שלא הספיק להגיע לשעה היעודה, הלך לחדר סמוך לזה של הרבי והמתין שם. יודע היה כי כשיסיים הרבי לפגוש את הבאים אליו יעבור דרך חדר זה, וכך יוכל לשאול בעצתו באיזה עניין דחוף, ואחר כך ייסע לביתו.
לתוך החדר נכנס אז משרתו של הרבי ובידיו בגדים נקיים. במהלך השעה של פגישות היעוץ הזיע הרבי מאוד ובגדיו היו ספוגי זיעה, ובשל כך הכין המשרת את הבגדים הנקיים בשביל הרבי.
בתוך כך אמר המשרת לרבי דוד צבי שהמתין שם:
"אולי יודע כבוד הרב מדוע הרבי שלנו מזיע שם כל כך? הלוא בסך הכול מדובר בשעה אחת, ומדוע הוא מזיע כל כך?"
שתק ר' דוד צבי, והמשרת המשיך: "אינני מבין, מדוע – ריבונו של עולם – מזיע שם הרבי כל כך!"
באותו הרגע נפתחה הדלת. הרבי נכנס אל החדר, פנה אל משרתו ואמר: "אני מפטר אותך כעת מעבודתך. כסף אמשיך לשלוח לך לפרנסתך, וכעת – לך לביתך."
אחר כך הוסיף:
"כיצד אינך מבין מדוע אני מזיע? הלוא במשך שעת היעוץ היו אצלי עשרים וחמישה אנשים. כדי שאוכל לתת עצה טובה לכל שואל אני צריך להרגיש את צרתו, ממש כשם שהוא עצמו מרגיש בה. בשל כך אני מוכרח להתפשט מבגדיי וללבוש את לבושו של השואל.
אחר כך עליי לתת לו עצה לשאלתו. דבר זה איני יכול לעשות כשאני עדיין בלבושו שלו, בדיוק כשם שהוא אינו יכול לתת עצה לעצמו. לשם כך עליי לפשוט את מלבושיו ולשוב וללבוש את בגדיי שלי.
ובכן, כך עליי לעשות לכל שואל ושואל. כעת ראה: אם אדם צריך לפשוט וללבוש את בגדיו חמישים פעם בשעה אחת, האם יוכל שלא להזיע?"

---

על הסיפור

כדי להבין היטב את מצוקתו של האיש העומד לפניו, ר' שמואל "לובש" את בגדיו של האיש. לבישת הבגדים משמעה הזדהות מלאה, ויכולת להבין את האדם האחר "מבפנים". ואולם היכולת להזדהות ולהבין את עולמו של האחר אינה התבטלות בפניו, לכן הרבי צריך לחזור לעצמו ולהתרחק – "ללבוש" מחדש את בגדיו שלו – כדי שיוכל גם לתת לזולת סיוע ומענה. מורכבות זו מוכרת לכל מי שעוסק במקצוע טיפולי או חינוכי ובעבודה עם בני אדם – ניתן ואף צריך להזדהות עם האחר ולהיות עמו במצוקתו, ובו בזמן לשמור את המרחק המאפשר מתן טיפול ועזרה.
בסיפור זה, לבישת הבגדים הסמלית הופכת להזעה ולאירוע גופני. האנרגיה הרגשית הנדרשת לטיפול בזולת ניכרת בגוף.
את היכולת להבין את עולמו של האחר דורש הרבי לא רק מעצמו אלא גם ממשרתו, שנכשל בכך. כאשר המשרת מתייחס בניכור לחוויה של הרבי, ואינו מצליח להבין אותה – הוא מפוטר. ובמילים אחרות – מי שאין לו היכולת להזדהות ולאמפתיה – ראוי שלא יהיה בתפקיד הדורש זאת.
בסיפור משתקף היטב גם המושג הקבלי-חסידי "לבושים". במושג זה נעשה שימוש רב גם בעולמה ההגותי של חסידות חב"ד – החסידות שרבי שמואל שניאורסון עמד בראשה. ה"לבוש" מציין את הגילוי החיצוני של תופעה, וממילא ה"התלבשות" היא האימוץ של גילוי זה, והיכולת להיות מושפע ממנו. ובהתאמה לסיפור שלנו – הרבי מאמץ את ה"לבוש" של האחר ו"מתלבש" בדמותו של הפונה אליו.